•°•°•°•רק ידידים•°•°•°•

"הנה, כאן זה טוב", אמר גיל אחרי עשר דקות של הליכה בין אבנים וסלעים. הוא התיישב ואחריו כולנו התיישבנו. כמו בכל בוקר, בדיוק לפני הזריחה. 
גיל הוציא מהתיק שלו את הגזיה והתחיל להכין את הקפה. הקפה השחור הכי טוב. "מחר אומרים מחר" סינן גדי ופלט אנחה. רונן היה עסוק לזרוק בלזרוק אבנים קטנות לעבר שלט צהוב ישן עשוי פלדה שעליו כתוב "סכנה! שטח אש", ובכל פעם שהצליח לפגוע בשלט חייך ורקע ברגלו, כאילו ניצח באיזה משהו גדול. אבל ככה זה בצבא, כשאתה לא רואה בית 28 יום וכל היום עסוק בשגרה הצבאית של לוחם. כל דבר, אפילו הכי קטן, גורם לך לאושר. כמו למצוא מכונה שיש בה פחית קוקה קולה ולא RC. כמו כוסות חד פעמיות מקרטון. כמו גליל איזו. כמו שניצלים אמיתיים של קדוש הטבח לארוחת צהריים. כמו להוריד נעליים אחרי 12 שעות סיור. כמו נייר טואלט רך בשירותים, ולא ההוא שמרגיש כמו נייר זכוכית. 
"יאללה, מתי מוכן?", שאל בנדה וקטע את מחשבותיי. "אני מחכה לקפה בשביל הסיגריה", אמר ובדיוק סיים לגלגל את הסיגריה שלו. "תאמין לי, מאז שעברתי לטבק, אני מעשן הרבה פחות" הוא התגאה. 
"ספרתי לך, גלגלת כבר 7 במהלך הסיור" קבע גיל. "בסדר, מה, איך אני אשאר ער?" התגונן בנדה, "גם ככה לא קורה פה כלום בגזרה המשעממת הזאת". "קח אחי", גיל הושיט לו כוס קטנה מזכוכית מלאה בקפה שחור חזק ורותח. בנדה קירב את הסיגריה לשפתיו.
"תעשה לי גם אחת", שמעתי את עצמי אומר. "לא אמרת שאתה מפסיק, י'א חרטטן?!" שאל רונן וזרק עליי אבן חצץ קטנה שפגעה בסוליה של הנעל האדומה שלי. עכשיו היא יותר קרובה להיות בצבע חום, בגלל כל הבוץ. ככה זה חורף בקו עזה. "כן, אתה יודע. יש רגעים שפשוט בא לך, מכיר אחי?", עניתי. רגעים כמו עכשיו. כשקרני אור קטנות ובהירות מתחילות לבצבץ מבין העננים, מפיגות את החושך והפחד של הלילה. כולם משחקים אותה גיבורים. גברים. אבל אז, לפני חודשיים, כשירינו לעבר שני מחבלים שחצו את הגבול, כולם מלמלו תפילות. מיכה הבטיח שישמור שתי שבתות אם ייצא מזה בחיים, אבל הדבר הראשון שעשה כשיצאנו הביתה בשישי ההוא, היה לצאת לבר הכי עמוס בתל אביב והעמיס עוד מתלהבת לפני גיוס. 
הדלקתי את הסיגריה. כל שאיפה לקחתי הכי עמוק שאפשר. אוהב את הרגשת השחרור הזאת, שבהוצאת העשן, כאילו אני פורק את המתחים של כל הלילה.
הם המשיכו לדבר ולדבר, לעבור מנושא לנושא. דיברו על האצבע השבורה של יונתן ועל איך שהוא התעקש לא לקבל גימלים. על דן המ"פ ועל שחג'בי נתקל בו במסיבה באיזה קיבוץ וכל מה שדן אמר זה "נוהל שליש, מכיר?" וחייך את חצי החיוך שלו. על דינה המש"קית ת"ש ששכבה עם חצי גדוד, ועל התרגיל שיש בעוד שבוע. על זה שעמי רוצה לרדת לג'וב ועל החייל החדש, טל, שהגיע אחרי שנפל לפני סוף שלב שני בטייס. וכל מה שאני חושב זה עליה. משחזר לעצמי רגעים מאותו חמישי. הדבר הראשון שעשיתי אחרי האוכל של אמא והמקלחת של הבית, זה לנסוע אליה. לא אכפת לי שהיא גרה 40 דקות נסיעה ממני. 
נושף את כל העשן החוצה ונזכר איך היא רכבה מעליי, הידיים שלי על האגן שלה, מכתיבות את הקצב. איך השיער שלה מתעופף מצד לצד ולמרות שכל כך קר בחוץ, אני בועט בשמיכת הפוך עד שהיא נוזלת לרצפה. 
"אחחח כמה שאני צריך בית", פלטתי אנחה. "אתה צריך לזיין אולי", צחק גיל. שלחתי אגרוף לכתפו "תסתום, תסתום". איתה זה לא לזיין. נכון שאז, אחרי החתונה של מלי, בת דודה שלה, הגענו אליה הביתה שתויים, ותוך כדי שנישקתי את צווארה היא לחשה באוזני "אני רוצה שתזיין אותי". עשינו שני מספרים באותו לילה. אבל עדיין, איתה זה לא לזיין. איך אומרים, "לעשות אהבה"? אז כן, אנחנו עושים אהבה. הזריחה כמעט הושלמה ואני חושב על איך אני זורח כשאני איתה.
כמעט בכל פעם שאני יוצא הביתה, אני קונה לה ורד. כמה שאני מחכה ליום שישי. אני מדמיין איך אני מסיט את שערה השטני אחורנית ומניח אותו מאחורי אוזנה. בטח היא תשאל איך העגילים, ואני כמובן אגיד שיפים, למרות שאני לא באמת שם לב אם זה חדש או לא. אבל כן שמתי לב למשהו – אני יודע שכשאנחנו נפגשים, אז היא לובשת את הלבנים הכי סקסיים שלה. 
אחרת, איך אפשר להסביר את הפעם ההיא שהפתעתי אותה כשהיה לי אפטר והיא לבשה תחתוני כותנה רגילים אפורים? בא לי לנשק אותה, בא לי לטרוף אותה. בא לי לחדור אליה. בא לי להתפרק בתוכה. ואחרי זה בא לי לחבק אותה, אחרי המקלחת, לראות סרט טוב במיטה ולהירדם כשהראש שלה על החזה שלי.
"נוימן!", קרא גיל. "אה?" הבטתי בו ושמתי לב שכל המבטים מופנים אליי. "אתה לא איתנו, אה גבר?" צחק בנדה, "אמרנו שעוד עשר דקות נתקפל". "טוב", אמרתי. 
"קלטו, יורד שלג בירושלים", רונן נופף בפלאפון שלו, מציג תמונה של הכביש בעיר ירושלים מכוסה בשלג. "אתה יודע מה השלג מזכיר לי?", שאל רונן ואז ענה מבלי לחכות לתשובה, "אותך, מיכה". "מה אני קשור?" גיחך מיכה ותקע את בדל הסיגריה בשרוכי הנעל הצבאית. "אתה טהור כמו השלג", אמר רונן ונראה די רציני. הוא קימט את מצחו, ושפתיו נפתחו מעט, כאילו בא להגיד עוד משהו ואז שתק. היינו בשקט כמה שניות ואז רונן טפח על שכמו של מיכה, "למרות שאתה עושה הרבה שטויות, אתה באמת טהור כמו שלג יעני, יש לך כוונות טובות. אתה אף פעם לא חושב על לעשות רע למישהו. נגיד, איך שאז מצאנו את הכלב הקטן הזה, הגור הלבן הזה, ושמת אותו בתוך הפליז שלך כי הוא רעד מקור. ואז הוא היה בחדר שלנו שלושה ימים, ואיך שבמסדר מג"ד החבאנו אותו בארגז רס"פ", כולם צחקו, "ובסוף", המשיך רונן, "לקחת אותו הביתה. הוא עדיין אצלך?" 
מיכה הנהן להסכמה "אתה רואה אותו, אחי, לאיזה גודל הוא הגיע, אתה נגנב, אני אומר לך". "כמו שאז התנדבת לסגור בשבילי שבת, כשההורים שלי רצו שניסע לאילת כל המשפחה", אמר גדי, "באמת אחלה גבר אתה". 
"טוב מה, חיבוק קבוצתי? איך הפכנו להיות כאלה רגשי?" שאל בנדה מבלי לצפות לתשובה. "כי זה צבא של כוסיות זה", גיל קם ממקומו, "מפחידים אותנו מלהחזיר למחבלים הבני זונות, כאילו שזה שהם זורקים עלינו בקת"בים זה בסדר, אבל להחזיר להם? לאא...". 
"טוב, מה ההתבכיינות עכשיו?", גדי עצר אותנו, "יאללה, זזנו", אמר והכניס את פק"ל הקפה לתיק של גיל. הלכנו בחזרה לכיוון הרכבים והיינו בשקט. אף אחד לא דיבר. רק הלכנו. מדי פעם, צלצול המבשר על הודעה חדשה שבפלאפון של בנדה הפיג את הדממה. היה לי קר ברגליים. כשירדנו מאחד הסלעים, דרכתי עמוק בתוך שלולית בוץ. רציתי כבר לחלוץ את הנעליים ולעשות מקלחת חמה. אפילו שזה עם זרם מים של צינור. הרוח הקפיאה לי את הלחיים, הרגשתי שהאוזניים הולכות לנשור לי. 
ידעתי שעכשיו מחכות לנו עוד כמה משימות עד הרגע שבו נשוחרר למנוחה, אחרי הסיור הלילי ולפני עוד סיור לילי. אנחנו נגיע בחזרה למוצב ואז כל השקט והשלווה יתפוגגו. כל כך לא רציתי להיות שם באותו הרגע, אבל מצד שני, אין שום מקום אחר בעולם בו הייתי רוצה להיות ברגע זה.

"לתשומת לב הנוסעים, העישון בשטח התחנה הינו אסור על פי חוק..." קראה הכריזה בתחנת הרכבת של כפר סבא, ואני בדיוק צעדתי החוצה. 
הליכה של 400 מטרים, חציית כביש, אוטובוס אחד ואני שם. "פרחים! וורדים, פרחים לאישה, 20 שקל, אח שלי, רוצה איזה זר? ככה להביא לחברה, לאמא?" פנה אליי מוכר הפרחים שעמד בדיוק מחוץ לתחנת הרכבת. "לא, תודה, אני ממהר" עניתי. 
"תראה את הוורדים האלה", הוא שלף ורד לבן וקירב אליי "לבן, טהור כמו השלג" הוא אמר וקולו הדהד בראשי. בעלתי את הרוק, הגרוגרת בגרון עלתה וירדה בחזרה למקומה. "אני אקח זר אחד, מהוורדים הלבנים". 
400 מטרים, חציית כביש, אוטובוס אחד ואני שם. "חייל, אדום! אתה לא רואה?!", האיש שעמד לצדי במעבר החציה צעק ומשך בשרוולי, רגע לפני שצעדתי אל הכביש. "לא שמתי לב, לא... סליחה", מלמלתי. 400 מטרים, חציית כביש, אוטובוס אחד ואני שם. 
"הנה, בבקשה, בואי שבי", חייכתי באדיבות כשקמתי מכיסא האוטובוס ופיניתי אותו עבור הקשישה שעמדה מולי. "נהג, אתה יכול לפתוח בבקשה?", ביקשתי כשירדתי מהאוטובוס ושלפתי את הקיטבג הענק מבטן האוטובוס. 
הרגשתי כל צעד וצעד. גוש א', גוש ב', גוש ג'. הנה, זה כאן. "מיכאל בן דור", שמו היה חקוק על האבן. מיכה. כל הלילה ההוא עבר במוחי במן סרט מהיר.
איך שהוא הביא לי את בקבוק המים שלו, כי שלי נפל בדרך, ואיך שהוא סיפר על הכלב הלבן שלו, שכבר נהיה ענק, תוך כדי שאנחנו מצטופפים במושב האחורי של הסופה. 
איך שהדבר האחרון שהוא אמר לי זה "טוב, תספר לי את זה כבר מחר". איך ששמענו את הפיצוץ הגדול וראינו מרחוק להבה ענקית מותירה אחריה ענן עשן אחד גדול. איך שהיינו צריכים כולנו לחכות לבוקר ולחפש את החלקים של החברים הכי טובים שלנו. איך שבאמצע הרגשתי שאני לא מסוגל יותר והקאתי על האדמה. 
איך שבנדה הרים אותי בשני ידיו מהקרקע, תוך כדי שהוא מנסה להסתיר את הדמעות. הנחתי את זר הוורדים הלבנים על הקבר. הם לא מקרבים לטוהר שהיה בו.

לקטעים נוספים ולהמשך הסיפור "רק ידידים", מוזמנים לעמוד של "רק ידידים" בפייסבוק.

מקווה שאהבתם.