•°•°•°•רק ידידים•°•°•°•

עומר

אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול, ובכל רגע שאני מריצה לעצמי את כל הרגעים בראש, זה מרגיש כאילו אני שוב שם. הלילה של ה-20 ביולי 2014. 
"זה לא טוב לכסוס ציפורניים, את יודעת?", ציינה בפניי האישה המבוגרת שעמדה לידי בתחנת האוטובוס הישנה. הורדתי את ידי שפנתה אוטומטית אל הפלאפון. הצג השבור הראה שהשעה כבר 22:30 בלילה, ידעתי שהאוטובוס צריך להגיע עוד כמה דקות. הרגליים שלי כל כך כאבו מרוב כל ההליכה, אך עדיין לא הייתי מסוגלת לשבת. נשענתי על קיר הבטון של תחנת האוטובוס, אותו קיר שמעוטר בכתובות וקשקושים, רובם של חיילים שכנראה כבר חיכו להגיע הביתה ושרפו את הזמן עד שהאוטובוס הגיע. הרשיתי לעצמי לעצום עיניים לכמה רגעים, בפעם הראשונה באותו היום. מנסה לעצור את הדמעות. לא עכשיו, זה לא מתאים, לא עכשיו. תירגעי. תנשמי. תחשבי על משהו אחר. התחלתי ללכת כמה צעדים, חזרתי, ושוב אותו מסלול. שיגיע כבר האוטובוס הזה. 
"כיוון אחד בבקשה", אמרתי בקול חנוק והגשתי לנהג את הכסף. ההליכה למושב הייתה נראית ארוכה מתמיד, ואני רק חיפשתי את המושב הטוב ביותר להתפרק בו, כי ידעתי שאני לא מסוגלת יותר. כשהתיישבתי מיד השענתי את ראשי על החלון וחיברתי את האוזניות הבלויות לפלאפון. 

מוזמנים לעמוד של "רק ידידים" בפייסבוק להמשך ולקטעים נוספים :)