באמצע הפרק יש שיר. חשוב לי שתורידו את השיר ואז תפעילו אותו מתי שיהיה כתוב.
לא הבאתי את זה ביוטיוב מפני שלא מצאתי את אותה גרסה.
אותי אישית כתיבת הפרק ריגשה ואני מקווה שגם אותכם הפרק ירגש ושתאהבו אותו.
ודרך אגב, זה אחד השירים האהובים עליי ואחת הסיבות לכך היא לא רק המילים, אלא שהזמר הכי אהוב עליי בכל הזמנים שר אותו.
זה הקישור להורדה:
http://www.sendup.net/152721
למטה תלחצו על "הורד את הקובץ עכשיו", יכול להיות שיקח לזה כמה שניות להופיע.
אבל אם בכל זאת לא בא לכם להוריד (ואני ממליצה להוריד כי זה שיר יפה) אז תלחצו על הפליי וזה יתחיל לנגן :)
קריאה מנה.
=פרק 242=
"נטלי!", בן קרא לעברה מיד לאחר שמיטל ניתקה.
"א... מי התקשר?", היא שאלה והגישה לו את הפחית.
בן: "מה לך ולנועה?"
נטלי: "מה?", גיחכה
בן: "אני רציני, נטלי, מה לך ולנועה?"
נטלי: "מה לי ולנועה?"
בן: "אל תשחקי איתי משחקים! עכשיו היא התקשרה לכאן מספר חסום וחיכתה לי את מיטל. מה, את בקשר עם נועה? אני לא מבין אותך"
נטלי: "מה? אתה יודע שלא! מה לי ולנועה באמת? אני לא יודעת מה חשבת אבל ז... זו חברה שלי ש..."
בן: "דיי לשקר. יודעת מה? עלייך לא הייתי מאמין, באמת שלא"
נטלי: "טוב, קח את הפחית"
בן: "תקחי אותה לעצמך. תודה רבה לך על השקרים", הוא הלך והשאיר את נטלי לבדה.
"מה קרה פה עכשיו?", לאון התקרב אליה.
נטלי: "א... סתם, עזוב"
לאון: "בן הזה משוגע, גם לך הוא כמעט נתן אגרוף?"
נטלי: "מה? אה...", חייכה, "לא, מה פתאום, הוא... סתם... עוברים עליו דברים, נראה לי, כל מיני..."
לאון: "טוב, את באה איתי לכיתה?"
נטלי: "מה, נגמרה ההפסקה כבר?"
לאון: "כן, מאמי, איפה את חיה?"
נטלי: "טוב, בוא..."
"אתה מוכן להסביר לי מה כל כך דחוף?", שוש נכנסה אל משרדו של ג'ון.
ג'ון: "אני מציע לך לשבת"
שוש: "עד כדי כך?", היא חייכה והתיישבה מולו.
ג'ון: "א..."
שוש: "אני יודעת, זה בקשר לניתוח שאולי ישיב לך את הראיה, נכון? אתה רוצה שנלך על זה כבר?"
ג'ון: "לא, זה לא זה. אני... אני מבטיח לך שאני אעשה את זה, אני פשוט פוחד, אני... תקשיבי, שוש, לא בשביל זה קראתי לך"
שוש: "מה קרה?"
ג'ון: "היא חיה"
שוש: "מי חיה?"
ג'ון: "מיטל"
שוש: "מ...מה?"
ג'ון: "כן"
שוש: "מיטל? כאילו... מיטל שלך? מיטל ש... שהייתה כאן?"
ג'ון: "כן, אני ידעתי, אני אמרתי לך שאני הרגשתי את זה ואני ידעתי שמשהו כאן מסריח, אני..."
שוש: "וואו... אני בשוק. איך גילית את זה?"
ג'ון: "התקשרו אליי כרגע מהמשטרה ואמרו לי. הם לא מצליחים להשיג את אביה המאמץ ו... אמרו את זה לי. הם ביקשו ממני לנסות להשיג אותו, כי אם לא יצליחו הם כבר יגיעו אליו הביתה"
שוש: "וואו! אני... וואו! רגע, אבל איפה היא?"
ג'ון: "אז זהו ש... לא יודעים איפה היא. הם התבלבלו בין הגופות, את קולטת?"
שוש: "איזו רשלנות"
ג'ון: "עכשיו היא נחשבת כנעדרת, מחר יכתבו על זה בכל העיתונים ו..."
שוש: "הולך להיות בלאגן"
ג'ון: "כן"
שוש: "מעניין איפה היא יכולה להיות. אני רק לא מבינה, כאילו... היא הרי בחיים, למה היא לא חוזרת הביתה?"
ג'ון: "יש כל מיני דברים שאולי קרו ואני מעדיף לא לחשוב על זה. זה עושה לי רע לחשוב שאולי קרה לה משהו"
שוש: "אתה צודק"
ג'ון: "טוב, אז רק רציתי ליידע אותך ו... וזהו"
שוש: "אני מקווה שיהיה בסדר, לא, אני יודעת שיהיה בסדר, אני יודעת"
ג'ון: "את ידוע משהו? גם לי יש מן הרגשה כזאת שהיא בחיים, שהיא... אני מרגיש שהיא קרובה אליי יותר מאי פעם".
"היי...", נועה נכנסה לביתה וקיילן הביטה בה.
קיילן: "מה קרה לך?"
נועה: "למה את בבית בכלל? את לא אמורה להיות בבית הספר?"
קיילן: "אמא נתנה לי להישאר היום בבית"
נועה: "למה?"
קיילן: "כי יש ילדה שמציקה לי ואמרתי לאמא ו..."
נועה: "מי זאת?"
קיילן: "איזה אחת מתולתלת"
נועה: "בטח היא מקנאה בך"
קיילן: "למה את חושבת?"
נועה: "מה זה למה? כי את קיילן זוסמן, זה למה"
קייט: "נועה, כבר בגיל כזה את מנסה להשפיע עליה?", התערבה בשיחה.
נועה: "מה את רוצה?"
קייט: "היא עוד קטנה, אני לא רוצה ש...", התקרבה אליה ולחשה
נועה: "שמה? שהיא תצא כמוני?"
קייט: "לא, נועה..."
נועה: "תעזבי, לא משנה. אני בחדר"
פשטתי את המגבת מעל גופי ולבשתי טייץ שחור ארוך סקיני, טי שירט לבנה די גדולה עם הדפס ונעלי כפכפים שחורות. אספתי את שערי לקוקו גבוה ובדיוק שרון נכנסה לחדר.
שרון: "או... הנה, חזרת לבגדי הבית שלך"
אני: "אין לי כח אלייך עכשיו, באמת", אמרתי והבטתי בעצמי במראה.
שרון: "נו, איך היה בלימודים? כייף לך שיוגב מלמד אותך כל היום?"
אני: "נו, איך היה בעבודה? כייף לך שאין לך למי להציק?", החזרתי לה.
שרון: "חה, חה, חה. תפרשי, מפגרת"
אני: "לא... את משהו, את. אני רצינית. אין לך משהו יותר חשוב לעשות? תצאי לי מהווריד כבר, קרציה"
שרון: "את זו שנמצאת אצלי בווריד ורוצה את כל מה שיש לי"
אני: "את מה? את החוסר חיים שלך? מתוקה, לי שש עשרה שנה היה בית, בניגוד אלייך שכל החיים שלך את שורצת פה"
שרון: "כן, עוד פעם את מתחילה עם הדמיון המפותח שלך?"
אני: "אוי, את כזאת מטומטמת", מלמלתי בכעס ויצאתי מהחדר.
מישהו – את כאן?
ילדונת – כן, חזרתי בדיוק עכשיו.
מישהו – מה נשמע?
ילדונת – חרא, הכל דפוק.
מישהו – את רוצה לספר לי?
ילדונת – כולם מעצבנים אותי.
מישהו – אוקיי... האמת שגם אצלי לא משהו.
ילדונת – מה קרה?
מישהו – ההורים שלי... כל הזמן מצפים ממני לעוד ועוד...
אני מרגיש שאני כבר לא מסוגל לעמוד בציפיות שלהם.
ילדונת – אולי נלמד?
מישהו – חזרת קצת על החומר בהיסטוריה?
ילדונת – כן, אפילו הקשבתי למורה במשך כל השיעור
מישהו – אה, גם לך היה היסטוריה היום?
ילדונת – כן... שעתיים!
מישהו – גם לי.
ילדונת – מגניב :)
מישהו – טוב, אז באיזה נושא היינו?
"לא, אל תעביר נו", חטפתי ליוגב את השלט מהיד.
יוגב: "מה מעניין בד"ר פיל הזה? הוא רק חופר בלי הפסקה"
אני: "לא נכון... זה ממש מעניין. הוא כל הזמן חושף פה שקרים בתוכנית ו... ממש מגניב, חבל שאתה לא רואה את זה"
יוגב: "זו תוכנית של בנות"
אני: "ממש לא! באמת שלא... כולם רואים את זה. לפני שבוע הייתה תוכנית ממש יפה, מישהי שיקרה לבעלה במשך ארבע שנים, כל הזמן שהם מכירים בעצם"
יוגב: "במה היא שיקרה לו בדיוק? בגדה בו?"
אני: "יותר גרוע. היא הסתירה ממנו את זה שיש לה בעצם משפחה, ולמשפחה שלה היא סיפרה שהיא טסה לשנתיים לחו"ל, ובעצם כל השנתיים האלה היא גרה עם הבחור השני שהוא בעצם גם בעלה. יש לה משני הגברים ילדים ו... וואי, זו הייתה אחת התוכניות. היא ממש שיקרה לו על הזהות שלה, על הכל, היו לה שתי תעודות זהות, שתי רשיונות, הכל כפול. זהות כפולה משהו"
יוגב: "רק אצל האמריקאים זה יכול לקרות"
אני: "לא נכון", אמרתי בשקט כשקלטתי שגם לי יש עוד זהות.
יוגב: "מה, שמעת פעם על מישהי ש... ששיקרה ככה, בישראל?"
אני: "א... יוגב, תעביר, תעביר"
יוגב: "מה יש לך? לפני שניה רצית לראות את זה"
אני: "אבל אתה רוצה לראות את האגרוף שלך"
יוגב: "אבל אם את רוצה לראות את התוכנית עם הפסיכולוג הזה אז זה בסדר, באמת, נטלי"
אני: "עוד פעם אתה קורא לי נטלי...", אמרתי בייאוש.
יוגב: "את מוזרה... את מוכנה להסביר לי מה יש לך?"
אני: "אנ...", התחלתי לומר אך הדמעות הקדימו אותי.
יוגב: "מה, את בוכה? את בוכה... מה יש לך, מאמי?"
אני: "הכל שקר... אתה לא מבין?"
יוגב: "את מוכנה להסביר לי מה קרה? אני לא... אני לא מבין כלום".
ניגבתי את הדמעות, "אני... יוגב... נמאס לי מהשקרים שלי ונמאס לי מהכל"
יוגב: "נטלי..."
אני: "אל תקרא לי ככה!", צעקתי ומיד הנמכתי את קולי, "תקרא לי מיטל, טוב?"
יוגב: "מ... מיטל?"
אני: "כן"
יוגב: "זה ה... השם שלך?"
אני: "כן, אני... אני מיטל, זאת אני וככה קוראים לי. לא קוראים לי נטלי ואני לא..."
יוגב: "את לא מה?"
אני: "אני צריכה ללכת", אמרתי בקול רועד וקמתי מהספה.
יוגב: "לאן את הולכת?"
אני: "אני רוצה לדבר עם מ... אני צריכה ללכת"
"אולי תענה לטלפון, דורון?", מאיה שאלה.
דורון: "דיי, מתוקה, עד שאנחנו אוכלים ארוחה ביחד ו..."
מאיה: "אולי זה משהו דחוף?"
דורון: "הנה, הפסיקו להתקשר, רואה?", חייך ומיד הטלפון התחיל לצלצל שוב.
מאיה: "יופי... אולי תענה?"
דורון: "מאיה..."
מאיה: "אני אענה". היא קמה ממקומה וענתה לטלפון. "הלו? כן... מאיפה? אה... דורון? כן, הוא כאן, שניה...", היא התקרבה אל דורון, "קח, זה... זה בשבילך"
דורון: "הלו?", ענה וניגב את שפתיו בעזרת המפית הלבנה.
"דורון? מדבר ישראל כץ, מה נשמע?"
דורון: "ישראל, שלום, שלום, אני... אני חי"
ישראל: "אתה יכול לבוא למשרד שלי היום?"
דורון: "מתי?"
ישראל: "עכשיו?"
דורון: "מה קרה?"
ישראל: "אני מעדיף שנדבר על זה פנים מול פנים כי אני לא רוצה שתעשה שום צעד פזיז"
דורון: "אני... אני מבין. אוקיי, אני יוצא אליך"
עמדתי מחוץ למשרדו של ג'ון וחשבתי אם אני באמת עושה את הצעד הנכון, רק שאני לא אעשה שום טעות שאני אתחרט עליה אחר כך. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
"מי זה?", הוא מיד אמר.
"זאת אני... נטלי. אפשר... אפשר להיכנס?", שאלתי וניסיתי לייצב את הקול שלי. הייתי כל כך נרגשת, אני לא יכולה להסביר את זה. הרגשתי שהגיע הזמן.
ג'ון: "בטח, איזו שאלה, בואי, תשבי"
נכנסתי והתיישבתי על הספה הקטנה בצד החדר.
ג'ון: "איפה את?"
אני: "אני כאן, על הספה, אתה יכול לבוא לכאן? זה... אני רוצה שנדבר בלי השולחן שמפריד בנינו"
ג'ון קם ונעזר במקל ההליכה שלו בשביל לשבת לידי. "מה קרה?", הוא שאל ויכולתי לראות על פניו שהוא מודאג.
אני: "אני לא יכולה יותר...", אמרתי בקול רועד
להפעיל את השיר להפעיל את השיר להפעיל את השיר
ג'ון: "מה קרה, נטלי?"
אני: "נמאס לי לשקר, אני לא יכולה לחיות בכל השקרים האלה, אני מרגישה ש... שזאת לא אני"
ג'ון: "נטלי... את יכולה לספר לי, אני בטוח שלא משנה מה עשית זה לא עד כדי כך גרוע ו... וזה יעבור"
אני: "בוא נתחיל מזה שלא... אל תקרא לי נטלי"
ג'ון: "למה?"
אני: "זה לא השם האמיתי שלי"
ג'ון: "מה זאת אומרת?", הוא קימץ את מצחו.
אני: "אני... אני שיקרתי לך.. ל... לכולכם... לכולם... זה לא השם שלי, לא קוראים לי נטלי"
ג'ון: "אני... אני לא מבין..."
אני: "אני לא מי שאתה חושב שאני"
ג'ון: "מה זאת אומרת?"
אני: "א... אתה חושב שקוראים לי נטלי, שהגעתי לכאן לאחר שהמשפחה האומנת שלי ברחה מהבית ו... זה לא נכון, אני שיקרתי"
ג'ון: "הכל היה שקר?"
אני: "כן, ואני כל כך מצטערת על זה. אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה שיש לי קרבה אליך יותר מסתם... סתם ילדה שנמצאת כאן ו... אני לא יכולה לשמור את זה יותר בפנים, אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ"
ג'ון: "אז מי... מי את באמת"
אני: "מ... אני לא יודעת מאיפה להתחיל"
ג'ון: "מההתחלה"
אני: "אני מפחדת שלא תבין אותי וש..."
ג'ון: "אני אבין אותך, אני יודע ש... שאני לא אכעס"
אני: "איך אתה יודע?"
ג'ון: "אני מרגיש את זה.אני בכלל... אני מרגיש שאת הולכת לספר לי משהו טוב"
אני: "אני... אני לא"
ג'ון: "את יודעת מה זה בן אדם עיוור?"
אני: "ל... כן... אתה... אתה לא רואה"
ג'ון: "נכון. ובגלל שאני התעוורתי שאר החושים שלי התחדדו. אני מרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי"
אני: "א... עד לפני שנה וקצת החיים שלי היו מושלמים. גרתי בבית גדול עם שני הורים וכלב אחד קטן. לא היה חסר לי כלום... למשפחה שלי מעולם לא היה חסר כסף, היה לי הכל... בגדים, תכשיטים, נעליים, ומגיל קטן היו לי את כל הצעצועים, פשוט... לא היה חסר לי כלום. לפני שנה הכל החל להדרדר"
ג'ון: "מה קרה?"
אני: "הגעתי לבית ספר חדש ביחד עם חברתי הטובה ביותר... ז... זכרונה לברכה, קראו לה לירז. שם הכרתי את בן. הוא... הוא הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם, אני אפילו לא יכולה להסביר לך... אם היית יכול לראות היית צוחק עליי"
ג'ון: "למה?"
אני: "אני כולי מסמיקה עכשיו", חייכתי בעצב, "א... הפכנו לחברים, אני והוא ואיתו הכל באמת היה מושלם אבל המצב בבית רק הלך והדרדר. אמא שלי הייתה מתנהגת אליי כמו... כמו בהמה, כמו... כמו שמתייחסים לעבד. היא נכנסה לכלא בגלל שהיא שתלה אצל המאהב שלה סמים, היא רצתה להתנקם בו, אי... אני לא כל כך יודעת מה הסיפור. באחד הימים שבאתי לבקר אותה בכלא אז... היא התפרעה וירתה כדור לעבר אחד השומרים והוא... הוא ירה בה בחזרה... ובגלל שהיא זזה... הכדור פגע לה בראש והיא מתה במקום"
ג'ון: "אני מצטער..."
אני: "ולאחר כמה זמן אבא שלי התחתן שוב, הפעם עם אישה מדהימה ו... באמת, היא מיוחדת ואני ממש שמחה בשבילו"
ג'ון: "אבל... מה קרה מאז?"
אני: "פתאום החיים שלי נהרסו. חבר שלי בגד בי, אני יודעת שזה לא היה בכוונה, אני יודעת. ואחרי זה שוב אותה אחת נישקה אותו מול העינים שלי ולא.. לא יכולתי יותר, הרגשתי שזה גדול עליי. החברה הכי טובה שלי נאנסה ונרצחה באכזריות... אני... אני לקחתי סמים והדרדרתי בלימודים. אני זוכרת את היום הזה שהייתי בבית ומצאתי את המסמך שמעיד על כך שאני מאומצת... אתה קולט? הם לא היו ההורים האמיתיים שלי, אני מאומצת, בטח אמא שלי זרקה אותי ברחוב. ופתאום מ... מילדה שלא חסר לה כלום הפכתי לילדה שלא נשאר לה כלום, אתה מבין? לא נשאר לי בשביל מה לחיות. נסעתי לאילת, חשבתי שאולי שם.. אולי אני אתפוס את עצמי בידיים אבל כבר באותו לילה ניסיתי להתאבד. חתכתי את עצמי באמבטיה ו... וזהו"
ג'ון: "את עושה לי צמרמורת שאת מדברת... אני... אני כל כך מצטער בשבילך. את מלאך, זה לא מגיע לך"
אני: "והדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית החולים, לקח לי זמן להיזכר מי אני ומה... מה קרה. מסתבר שעברו 4 חודשים מאז, אתה מבין?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
