לפני הפרק אתם מוזמנים להיכנס לכאן, כתבה חדשה על 'לרדת בגדול', מן ראיון איתם כולל תמונות.
=פרק 243=
הקלה. זה מה שהרגשתי לאחר שיצאתי ממשרדו של ג'ון. הרגשתי שירדה לי אבן מהל... רגע, על מי אני עובדת? הרגשתי שירדה לי פאקינג סלע מהלב ומהנשמה. עברו יומיים מאז השיחה שלי איתו, מאז אנחנו בקשר יותר טוב. הוא אמר לי שמחובתו להודיע למשטרה ולאבא שלי שאני כאן אבל אני רק ביקשתי עוד כמה ימים בשביל לעכל את הכל ו... לחשוב קצת. המחשבות מציפות אותי כל הזמן, במיוחד בזמן שאני נשכבת המיטה והאור מכובה, פתאום כל המחשבות מתעוררות להן ולפעמים גם מפריעות לי להירדם.
מה יקרה אם אני אחזור ואני אסבול יותר? כי אם לומר את האמת... עכשיו אני לא מאושרת אבל יש לי קצת שקט, קצת שלווה. רגע, ומה יקרה אם אני שוב אחזור אל בן ושוב אפגע? לא, זה לא יכול להיות כי הבטחתי לעצמי שאני לא אפול ברשת שלו שוב. "לא אפול ברשת שלו שוב" – זה נשמע רע, כאילו הוא איזה דופק – זורק, הוא ממש לא כזה, אני בטוחה שאתם מכירים אותו, לא? אבל אני מכירה את עצמי ואני יודעת שיהיה לי קשה לעמוד מולו ולא להתאהב בו מחדש.
לאחר שדורון גילה שבתו המאומצת, מיטל, בחיים הוא לא היה יכול להסתיר את האושר שהציף אותו. כולם בעבדה אומרים לו שביומיים האחרונים הוא יותר מעורב ושמח אבל בתוך תוכו היה הפחד שלא באמת ימצאו את מיטל, עכשיו היא נחשבת נעדרת ותמונתה מקשטת את העיתון היומי.
כולם אומרים לו "אל תדאג, ימצאו אותה", והוא רק רוצה להאמין שהן צודקים.
"בית ספר דפוק", אמרה נועה בעצבים כשיצאה מהכיתה ביחד עם שובל והדר.
שובל: "כן, הייתי בשוק"
נועה: "כאילו, מי המטומטם שעושה נשף סיום גם לכיתה י'א וגם לכיתה י'ב ועוד מה? עוד חודש!"
הדר: "דפוקים"
שובל: "אנחנו כבר מסיימים ללמוד, יוצאים לחופש הגדול אבל... לא, יש נשף, פאקינג נשף"
נועה: "דבילים. המשפחה שלי בכלל תכננה לטוס לצרפת, מזל שזה יוצא יומיים אחריי"
שובל: "יו, נועה, הרגת אותי מצחוק כשהיית הראשונה שהציעה את עצמה לוועדת קישוט"
נועה: "כי מה נראה לך, שאני אתן למפלצות החננות האלה לעצב? אם לא הייתי מציעה את עצמי הנשף שלנו היה נראה כמו רצועה של מתנחלים"
הדר: "את מציעה את עצמך להיות מועמדת למלכת הנשף?"
נועה: "ברור, אבל רק מחר אפשר להירשם. תן מתכוונות גם להציע את עצמכן?"
הדר: "אני... לא, לא נראה לי"
נועה: "ואת שובל? כי חבל, את במילא לא תזכי"
שובל: "למה שאני לא אזכה. יש הפתעות, את יודעת"
נועה: "את רצינית איתי?", גיחכה
שובל: "כן, אבל... אני לא חושבת שאני אציע את עצמי"
נועה: "החלטה נבונה", חייכה, "טוב, אני מצטערת אבל שיעור הבא יש היסטוריה אז אני הולכת קצת להתכונן"
הדר: "מצחיקה", חייכה
נועה: "מה?"
הדר: "אה... את היית רצינית עכשיו?"
נועה: "כן, אני רוצה להיות כמונה לשיעור, פשוט יש כמה נקודות חשובות שאני לא זוכרת"
שובל: "התחרפנת, אה?"
נועה: "ממתי ללמוד זה נקרא להתחרפן? טוב, אתן מוזמנות ללמוד איתי, אם בא לכן כמובן"
הדר: "נראה לי שנוותר ו... נלך לקפיטריה?", פנתה אל שובל.
שובל: "כן, כן, לקפיטריה", הנהנה לאות הסכמה בבלבול, "תהני ב... לימודים", חייכה.
"זה ממש טעים", אמרתי בפה מלא ליוגב שישב צמוד אליי.
יוגב "האוכל פה טעים, בטח לא חשבת שזה יהיה ככה לפני שבאת, נכון?"
אני: "כן... אבל אחלה טבחים"
יוגב: "תגידי, מה... מה היה שלשום אצל ג'ון?"
אני: "מה היה אצלו?"
יוגב: "את קמת, עזבת אותי והלכת לדבר איתו, משם יצאת כולך בוכה"
אני: "סיפור ארוך..."
יוגב: "אולי תשתפי אותי קצת? אני לא יודע מה עובר עלייך ו..."
אני: "לא עכשיו, טוב?"
יוגב: "א..."
אני: "אני מבטיחה שאני אספר לך הכל, אבל... תן לי עוד קצת זמן, אוקיי?"
יוגב: "אוקיי... מיטל", צחקק.
אני: "למה אתה צוחק?"
יוגב: "כי זה מוזר, את מוזרה, הכל מוזר"
אני: ואתה הבן אדם הכי נורמלי מכולם"
יוגב: "בדיוק! אה... כן, משהו כזה"
שובל הלכה לכיוון תחנת האוטובוס ובדרך קיבלה שיחה מאלי.
שובל: "היי..."
אלי: "מה קורה, נשמה?"
שובל: "הכל טוב, בדיוק סיימתי ללמוד, אני בדרך לתחנת האוטובוס"
אלי: "אז אני אבוא לאסוף אותך
שובל: "לא, לא צריך, אני כבר מחכה לאוטובוס"
אלי: "את רוצה להיפגש היום?"
שובל: "האמת שהבטחתי לחברה שאני אבוא איתה, אבל בשבילך אני מוכנה לבטל את הכל"
אלי: "איזה מאמי את. אני אבוא אלייך בשש?"
שובל: "אליי... אליי הביתה כאילו?"
אלי: "כן, למה, יש עם זה בעיה?"
שובל: "לא יודעת, פשוט אמא שלי לא הכי בעד שיבואו אליי בנים הביתה שהם לא חברים שלי ו..."
אלי: "אז למה שלא נהיה חברים?"
שובל: "מה?"
אלי: "כן, אם נהיה חברים אז אני אוכל לבוא אלייך, לא?"
שובל: "כן, אבל... א... אתה רציני?"
אלי: "לגמרי"
שובל: "אוקיי... הצעת חברות בטלפון, בזה עוד לא נתקלתי"
אלי: "אז חברים?"
שובל: "א... חברים, כן", חייכה לעצמה.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?", יוגב שאל אותי בפעם השלישית. לאן לבוא? לאימון שלו עם הקבוצה. הלוואי ויכולתי לספר לו את האמץ על בן אבל העדפתי קצת לחכות.
"לא... זה בסדר, באמת", חייכתי, "חם בחוץ ואני מדיפה להישאר כאן", שיקרתי, רציתי לראות את בן יותר מהכל.
יוגב: "טוב, אז אני יוצא", הוא חיבק אותי ויצא.
המשכתי לשבת זרוקה על הכורסה וחשבתי מה לעשות עם עצמי. התחלתי להשתעמם. לא מצאתי את עצמי כאן. התגעגעתי לבית שלי ולחדר שלי ו... לחיים הקודמים, רק בלי כל הדברים הרעים, כן?
שובל פתחה את הדלת וחייכה.
"אמרת שתבוא בשש..."
אלי: "כן, הקדמתי קצת", הוא הביט על השעון הגדול שהיה תלוי על הקיר, מחוגיו הראו שהשעה שלוש וחצי.
שובל: "אני בדיוק מסדרת את החדר"
אלי: "לכבודי?"
שובל: "בין היתר", חייכה, "טוב, בוא נעלה"
אלי הביט סביבו ברגע שנכנסו אל חדרה של שובל. "חדר יפה יש לך", אמר.
שובל: "אתה באמת חושב ככה? תודה. טוב, אה... בא לך לשתות משהו, לאכול?"
אלי: "לא, אני בסדר, תודה נשמה"
ילדונת – אז סיימנו?
חנן הביט על המסך וחייך, היא כזאת חמודה.
מישהו – כן, בערך... מתי יש לך מתכונת?
ילדונת – עוד שלושה ימים.
מישהו – באמת? גם לי!
ילדונת – איזה קטע...
מישהו – את חושבת שאת מוכנה?
ילדונת – האמת שממש עזרתי לי ,באמת, אין מילים...
תודה רבה.
מישהו – אין על מה. את לא טיפשה, ילדונת, אני לא
יודע מי גרם לך לחשוב ככה, אבל את ממש חכמה.
תראי, בכמה ימים הספקת ללמוד חומר של שנה שלמה.
ילדונת – אני גם מופתעת מעצמי!
מישהו – באמת שלימודים זה יותר חשוב מהכל...
הרי כשאת תגמרי ללמוד אני בספק אם תישארי
בקשר עם כל החברים מהתיכון.
ילדונת – כן, אני יודעת, אין מצב בכלל שאני אדבר איתם
אחרי שאני אסיים.
מישהו – מה את הולכת לעשות עכשיו?
ילדונת – האמת... חשבתי לרדת לבריכה, לשחות קצת.
מישהו – יש לך בריכה בבית?!
ילדונת – כן... לא ענקית, אבל היא סבבה בשבילי.
שחיה זה טוב! מה אתה הולך לעשות?
מישהו – ללמוד עוד...
ילדונת – חרשן!
מישהו – ככה כולם בכיתה קוראים לי.
ילדונת – אתה נעלב מזה?
מישהו – לא... אבל הם אומרים דברים יותר גרועים.
אני יכול להיות אמיתי איתך?
ילדונת – אתה יודע שכן...
מישהו – אני לא ה... הילד הזה שכולם מדברים איתו
או מתייחסים אליו. אולי בגלל שאני אוהב יותר להשקיע
בלימודים מאשר בבגדים ותסרוקות או לא יודע מה.
ילדונת – יש בזה משהו... זה חמוד קצת.
אבל אלו השנים הכי יפות שלך, למה אתה לא נהנה?
מישהו – אני לא יכול. איך עברו עלייך הימים האחרונים?
ילדונת – כלפי חוץ הכל נראה מושלם, אני בטוחה שמעבר לאיך
שאני נראית כולם בטוחים שהחיים שלי מושי - מושלמים.
אבל מבפנים זה ממש לא ככה, אני לא יודעת למה ואני
גם לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני מרגישה שהכל... רקוב.
שובל ויוגב התנשקו. היא לא הרגישה ככה הרבה זמן ולאחר שהוא הלך היא הרגישה שמשהו חסר.
"נו?", היא נכנסה למטבח בחיוך.
אמא: "מה נו?"
שובל: "מה את חושבת עליו."
אמא: "עזבי"
שובל: "נו, מה? את יכולה להגיד שהוא לא נראה טוב?"
אמא: "הוא קצת גדול בשבילך, לא? הייתי מעדיפה שתצאי עם בנים בגיל שלך"
שובל: "איזה שטויות... הוא אחלה, באמת"
אמא: "לא יודעת, הוא נראה לי קצת..."
שובל: "קצת מה?", שאלה בהתעניינות והוציאה מהארון את קופסת העוגיות.
אמא: "קצת מוזר. שובל, אל תאכלי עכשיו שטויות, אני מכינה אוכל"
שובל: "בחמש בצהריים?
אמא: "כן!", היא חטפה ממנה את קופסת העוגיות והחזירה לארון, "את תמיד אוכלת שטויות ואז כשמגיע זמן הארוחה את שבעה לגמרי"
שובל: "טוב, טוב, בסדר. רגע, מה זאת אומרת מוזר?"
אמא: "אני לא יודעת איך להסביר את זה. איזה עדה הוא?"
שובל: "לא... לא שאלתי, לא יודעת, למה, זה משנה?"
אמא: "לא, זה לא משנה, זה סתם מעניין אותי, כי הוא לא נראה אשכנזי והוא גם לא נראה הכי מזרחי, עזבי, אני סתם מבלבלת לך במוח, כל היום הזה היה בלאגן שלם"
שובל: "אה, בעבודה?"
אמא: "כן... יש שם הרבה לחץ. איך בלימודים, שובל? את כמעט לא מדברת על זה. יש לך בגרות עוד מעט, לא?"
שובל: "כן... אל תדאגי, יהיה בסדר"
קול המשרוקית נשמע והבנים הפסיקו לשחק.
"בן!", המאמן קרא לו ובן בעט בכדור לנקודה לא ברורה. הוא התקרב אל המאמן ביאוש.
"מה עכשיו? כן, אני יודע שאני לא מרוכז, המאמן, אני מבטיח להשתפר ו..."
המאמן: "אני מאוד שמח שאתה מודע לכך שאתה הפכת משחקן מעולה לשחקן גרוע, אבל לא בשביל זה קראתי לך"
בן: "מה קרה?"
המאמן: "מחפשים אותך, אני אמרתי שאתה באמצע משחק אבל... לך תתווכח עם אנשים שאומרים לך שזה דחוף"
בן: "מה? מי מחכה לי?"
המאמן: "אני נראה לך כמו מודיעין? צא החוצה, ליד השער".
מקווה שאהבתם, לא לשכוח להיכנס לכאן.
אוהבת המון המון,
אברילו'ש!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
