•°•°•°•רק ידידים•°•°•°•

סוף סוף פרק. לפני הפרק, כרגיל, יש לי כמה דברים להזכיר לכם. אני כותבת את הסיפור בשבילי, כי אני אוהבת לכתוב, כי זה כייף לי פעם בכמה ימים להיכנס לעולם אחר ולשכוח מכל המציאות, אני באמת באמת אוהבת לכתוב, אין לכם מושג עד כמה זה עושה לי טוב וכייף. אבל מצד שני הסיפור הזה הוא גם בשבילכם, כשאני רואה תגובות כאלה טובות על הסיפור, איך אנשים לומדים מהסיפור וממש נעזרים בו – זה עושה לי טוב על הלב ונותן לי מוטיבציה להמשיך לכתוב לכם, כי בסופו של דבר הבלוג עצמו הוא לא בשבילי, אם הייתי רוצה להמשיך לכתוב את הסיפור לעצמי הייתי כותבת אותו על מסמך בוורד ולא מפרסמת, אבל עצם העובדה שאני מפרסמת את הסיפור באינטרנט זה רק אומר שהסיפור הוא גם בשבילכם, כל המונמוני (!) הקוראים שיש לי. וזה שיש הצלחה מטורפת לסיפור הזה – זה עושה לי טובה, אתם לא מבינים בכלל עד כמה. אבל אל תדכחו שפרק לא בא בקלות, זה לא שאני עושה קליק באצבעות והופ! יש פרק, ממש לא. בשביל פרק אני צריכה שיהיה לי שקט באזור של המחשב, שלא יפריעו לי, שאני לא אהיה עייפה אלא אהיה ערנית, שיהיו לי רעיונות יפים והכל כדי שאתם תהנו מהפרק. ולא תמיד יש לי את ההזדמנות הזאת. עכשיו התחלתי ללמוד ויש לי כמויות ענקיות של חומר שלא ראיתי בחיים שלי, לא תמיד יש לי (ולא תמיד יהיה לי) את הזמן הזה לשבת ולכתוב לכם פרק בתדירות מאוד קצרה. אתם צריכים להבין אותי ולהתחשב. הלוואי שלא היה לי שום דבר לעשות וכל היום הייתי יכולה לשבת עם התחביב הכי גדול שלי ולכתוב, אתם חושבים שלא הייתי רוצה? אבל יש דברים מעבר לזה. ואם אני לא אשב ואלמד אני אדפק מזה בסוף. ואם אני לא אעשה דברים שבאמת חשובים לי אז אני סתם אפסיד. וכשאני כותבת לכם שהמחשב שכתבתי ממנו עד עכשיו קרס לגמרי, אתם פאקינג צריכים להאמין לי. כאילו... זה ממש הצחיק אותי כל הקטע שלא האמנתם כי קצת הגזמתם. זה לא שאני עוד אחת שכותבת לכם סיפור ואתם בכלל לא מכירים אותי. אתם מכירים אותי פאקינג שנתיים, אתם יודעים שהדבר האחרון שאפשר לקרוא לי זה חרטטנית או שקרנית. אתם ראיתם בעצמכם שהיו ימים שלא היה בא לי לכתוב פרק, שלא היה לי כח, מוזה או זמן, אני לא כתבתי שטויות, אני פשוט כתבתי פוסט ואמרתי לכם את האמת שאין לי זמן/כח/מוזה וכו'. אין לי סיבה לשקר לכם. בכייף יכולתי לכתוב לכם משפט כמו "התחלתי ללמוד אז אין לי זמן לכתוב פרק", אבל זה לא נכון. על המחשב הקודם היה לי פרק ארוך גמור. אתם יודעים איזה מעצבן זה לגלות שכל הפרק נמחק? (ואיתו עוד מאות שירים, מלא סרטים, מאות תמונות ועוד דברים חשובים. זה ממש מעצבן לשבת ולהתחיל לשחזר פרק כשאני יודעת שבזמן הזה יכולתי לכתוב לכם פרק נוסף חדש. אז אתם צריכים להתחשב ולהאמין לי, כי אני חושבת שאנחנו מכירים כבר מספיק זמן בשביל שתוכלו לתת בי אמון ולבטוח לי ולדעת שכשאני אומרת משהו – אני מתכוונת אליו ולא משקרת או ממציאה. זה טיפה פגע בי כל היחס הזה. כי הרי כשיש פרק אז אתם מרוצים ובאמת יש תגובות מדהימות שאני נהנית לקרוא, תגובות שמעלות לי חיוך על הפנים שנשאר לאורך כל היום, לפעמים אני קוראת תגובות שלכם ואני יושבת מול המסך עם חיוך של ילדה קטנה שהביאו לה הרגע סוכריה ענקית. זה כייף. זה גדול. אתם אחלה! באמת! אבל כשיש לי בעיה ואני לא שמה פרק אז אתם מתחילים לקלל, להשתולל, אני לא אומרת שזה לא בסדר לכתוב תגובות כמו "יאו מתי פרק?!", "שימי פרק כבר!", "המשךךך!!!!", זה סבבה לגמרי, אני מבינה את זה וזה מתקבל, אבל לכתבו תגובות כמו "זונה!!!! י'א שקרנית תפסיקי להמציא תירוצים י'א זבללללללל" – תגובות כאלו פשוט מגעילות.
חשוב לי גם להזכיר שלא הכללתי אף אחד כאן, אני יודעית שהרוב מבינים ותומכים ואני מודה לכם על זה. פשוט היה חשוב לי להבהיר כמה דברים. טוב... עכשיו לפרק שיצא ממש שונה ממה שהפרק היה אמור להיות, אבל יצא יותר יפה לדעתי. מקווה שתאהבו, ובהזדמנות זו, אתם מוזמנים להיכנס לכאן.

קריאה מהנה!

=פרק 245=

"נה נה נה נה נה...", זמזמתי לי איזה שיר שדבק בי ואני אפילו לא זוכרת איזה שיר זה. מכירים את זה שאתם שומעים איזשהו שיר ואז מישהו לא מפסיק לשיר אותו, אתם בכלל לא אוהבים את השיר הזה, אבל בכל זאת אתם נדבקתם ואתם לא תפסיקו לזמזם אותו? זה מה שקורה לי. לא משנה מה אני עושה, השיר המעצבן הזה תקוע לי בראש. בבית היתומים עושים פעמיים בשבוע כביסה, בכל פעם מגיעה גיגית גדולה לכל חדר עם הבגדים ששייכים לאותם האנשים המתגוררים בחדר. לא לקח לי הרבה זמן למצוא את הבגדים שלי בין כל ערימת הסמרטוטים של שאר חברותיי היקרות (ממש) לחדר. קיפלתי הכל בצורה יפה והנחתי את ערימת הבגדים שלי במדפים שסמוכים למיטתי. פתאום שמתי לב שחסרה לי חולצה, אחת מהחולצות החדשות למען האמת. ירדתי לקומה הראשונה ונכנסתי לחדר הכביסה, הפכתי שם את כל הבגדים ועדיין לא מצאתי את החולצה שלי. "נו...", מלמלתי בעצבים. אני שונאת שדברים נאבדים לי, ועוד יותר שונאת כשהם נאבדים לא בבית שלי. אבל רגע, איפה הבית שלי בדיוק? הרגשתי כל כך מבולבלת והכל התערבב לי ביחד עם העצבים שתקפו אותי פתאום. הבנתי שגם הגעגועים לבית ולחיים הישנים לא מוספים בכלל. "יוגב!", קראתי ברגע שראיתי אותו עובר במסדרון. "מה את עושה כאן?", הוא שאל בחיוך והתקרב לפתח חדש הכביסה, "את הפכת לכבסנית?".
"ממש מצחיק... עילג אחד", חייכתי בציניות, "אוף, נאבדה לי חולצה ואני לא מוצאת אותה בשום מקום!".
יוגב: "את בטוחה שחיפשת טוב?"
אני: "כן, בטוחה במאה אחוז"
יוגב: "רגע, איך החולצה הייתה נראית?"
אני: "אה... חולצה קצרה שחורה כזאת והיו לה קצת אבנים באזור החזה, נו, אתה מכיר אותה"
יוגב: "את לא מצפה ממני באמת לזכור איך הבגדים שלך נראים, נכון?"
אני: "אוף, יוגב, אתה לא מועיל עכשיו"
יוגב: "האמת ש..."
אני: "מה?", הרמתי את מבטי.
יוגב: "לא, כלום, עזבי"
אני: "נו, מה?"
יוגב: "אני לא רוצה סתם להגיד משהו שאני לא בטוח בו"
אני: "אז תגיד בכל זאת!"
יוגב: "אני לא בטוח, כן? אז אל תתפסי אותי במילים, אבל..."
אני: "נו, תפסיק להיות כמו איזה מנחה בתוכנית ריאלטי ותדבר כבר!"
יוגב: "הבנות ושרון יצאו מקודם לקניון ו... היא לבשה חולצה דומה למה שתיארת. אבל אני לא רוצה שתתעצבני עכשיו, אולי זו סתם חולצה דומה, א..."
אני: "לא, אני לא מאמינה"
יוגב: "אבל זה לא בטוח, אני לא בטוח שזו אותה חולצה שאת מדברת עליה"
אני: "זו בטוח אותה חולצה! לשרון אין בגדים כאלה, כל הבגדים שלה הם... ה...", עצרתי את עצמי, אני לא אוהבת סתם ככה לרכל וללכלך. אני לא היא.
יוגב: "טוב, אל תתעצבני עכשיו סתם, את עוד לא יודעת, את עוד לא בטוחה"
אני: "אני אחכה שהיא תחזור", מלמלתי בעצבים ועליתי בחזרה לחדר שלי. בימים האחרונים אני מרגישה לחוצה, אני מרגישה שדיי, הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים שלי. אבל איך עושים את זה בדיוק? ג'ון כל הזמן אומר לי שהוא לא יכול להסתיר את זה יותר, הרי זו עבירה על החוק. ביקשתי ממנו עוד קצת זמן, אני רוצה להריח קצת את החופש ואז... ואז לחזור לחיים שלי. אני עדיין לא יודעת אם זו תהיה הבחירה הנכונה או שאולי אני הולכת לטעות בגדול, אבל אני יודעת שאין לי כבר מה להפסיד.

"נו, מה דעתך על זה?", נועה שלפה מאחד המדפים בחנות סליל של סרט בצבע וורוד פוקסיה.
הדר: "כן... אבל מה תעשי עם זה בדיוק?"
נועה: "מה זאת אומרת? הרי עורכים את הנשף באולם הספורט, אז נקנה מלא כאלה ופשוט נקשט את כל הכניסה. את ידועת מה? צודקת, זה סתם בזבוז זמן עכשיו, צריך לבחור את המפיות וה... המפות ו..."
הדר: "את בטוח שיש לך כח לכל זה עכשיו? כאילו... זה ממש עבודה קשה"
נועה: "כן, אבל אם אני לא אדאג לזה, מי ידאג? הועדת קישוט המעפנה הזאת? תאמיני לי שאת לא רוצה שזה יקרה"
הדר: "האמת, שבכלל לא חשבתי שיעשו בבית הספר הזה נשף, כאילו..."
נועה: "למה שלא? מה, אנחנו מעפנים? ברור שיש נשף. תמיד זה לכיתות י"א וי"ב ביחד, ואז לכיתות י"ב יש עוד מסיבה כזאת וגם מופע סיום שהם מעלים, אין לי מושג לגבי זה, לדעתי זה סתם... דפוק"
הדר: "מה את מתכוונת ללבוש?"
נועה: "סוד", חייכה, "סתם", היא הניפה את שערה אחורנית והמשיכה להביט סביבה בתקווה שאולי תמצא משהו מתאים כדי לקשט את אולם הספורט שיהפוך בקרוב לאולם הנשף, "האמת שלא חשבתי על זה עדיין. אני צריכה ללכת לתופרת כדי שתקח ממני מידות, מזל שזו לא בעיה אצלי", קרצה והוציאה מאחד המדפים בחנות מפיות וורודות עם עיטורים בפינות, "ואז אני אחפש אולי איזה משהו באינטרנט או ש... שנראה מה יש לתופרת עצמה להציע. לרוב הן לא יצירתיות והיא בטח סתם תרצה לתפור לי משהו מגעיל, אבל נראה, נקווה לטוב. מה איתך?"
הדר: "אני אלך לקניון או..."
נועה: "לקניון? מה, את מתכוונת להסתפק בשמלה שעולה 200 שקל?"
הדר: "זה בסך הכל נשף, כאילו... זה לא שאני אלבש את השמלה הזאת אחר כך"
נועה: "טוב, אם בא לך להראות כמו משרתת בנשף שלך בתיכון, שיהיה לך בכייף"
הדר: "אבל בשנה הבאה גם יהיה לנו נשף?"
נועה: "כן, רק יותר גדול"
הדר: "אני לא מבינה את זה..."
נועה: "אל תנסי להבין גם. יותר מדי ידע באותו מוח זה לא... לא הולך", חייכה. "מה דעתך על המפיות האלה? יפה, נכון?"
הדר: "מפיות וורודות? נראה לי שכחת שאנחנו לא נהיה רק בנות שם..."
נועה: "אז מה, זה יפה. טוב, אני אוסיף גם מפיות בצבע תכלת. אוף, אבל רציתי שהכל יהיה באותו צבע ו... שיהיה תואם כזה"
הדר: "אני מתחילה להיות רעבה"
נועה: "שוב?"
הדר: "אכלתי בבוקר, עכשיו ערב, נועה"
נועה: "טוב, אבל אנחנו חייבות לסיים כאן..."
הדר: "אולי נעשה את זה מחר? אנחנו כבר שעתיים כאן וכל מה שקנינו עד עכשיו מהתקציב של הקופה זה בסך הכל נצנצים מוזרים כאלה ו..."
נועה: "מה, התעייפת?"
הדר: "כן"
נועה: "רואים שאין לך את הפרום ספיריט"
הדר: "מה שתגידי...", מלמלה ובחנה את היציאה, "נלך? מבטיחה לך שמחר אני אבוא איתך ישר אחרי בית הספר", הביטה בה במבט מתחנן.
נועה: "אוף איתך. טוב, נו... אבל תזכרי, מחר ישר אחרי השיעור האחרון את באה איתי ו... ונקנה הכל. עוד מעט הנשף ואין זמן!"
כשיצאו מהחנות הדר סיפרה מה קרה לה בהפסקה עם גולן, נועה בכלל לא הקשיבה אלא הייתה עסוקה בלדמיין איך תראה שמלת הנשף שלה.

בן פקח את עיניו ומיד הביט לכיוון השעון, השעה הייתה תשע בערב, הוא היה המום מכמות השעות שישן. איך שנכנס הביתה לאחר בית הספר בצהריים הוא התקלח ונשכח על המיטה. הוא התחיל לדמיין מה יקרה כשהוא ומיטל יפגשו, אם היא חיה כמובן. הוא לא רצה ממש לחושב על זה ולצפות כי הוא ידע שהסיכויים מאוד נמוכים, ואז אם יתגלה שהיא לא בחיים ולא ימצאו אותה... האכזבה תהיה גדולה עוד יותר. הוא דמיין מה הוא יגיד לה, הוא חשב על משפט כמו "אז את באה לכאן הרבה?" בשביל לשבור את הקרח אך לבסוף הוא ויתר בגלל שזה סתם היה נראה לו מטומטם. אולי הוא פשוט יחבק אותה? אבל מה יקרה אם היא תדחה אותו ותביט עליו במבט מתנשא? היא אוהבת אותו בכלל? אולי היא שכחה ממנו ואולי, גרוע מהכל, היא הכירה מישהו חדש? בן קם באיטיות וירד לסלון, שם אמו ואביו צפו בטלוויזיה והוא מצמץ בעיניו.
"אתה רעב, מותק?", אמו חייכה אליו.
בן: "לא, איזה... עכשיו קמתי. מה יש לאכול?", שאל ואמו צחקה. ככה בן. כשהוא קם הוא לא יודע מה הוא רוצה ולא פעם הוא מצטייר כאחד עם פיצול אישיות.
ליסה: "שתהיה לי בריא אתה...", היא קמה מן הספה, "יש אורז עם קציצות, הקציצות שאתה אוהב. אבל עכשיו קמת, לך תשטוף פנים, תשתה משהו. ישנת שש שעות רצופות"
בן: "כן, אני יודע, הייתי גמור מעייפות"
ליסה: "עכשיו אתה לא תישן כל הלילה ובטח תשב פה בסלון ותראה טלוויזיה"
בן: "לא, מה פתאום"
ליסה: "אה, נכון, תהיה גם במג'נסגר הזה שלך"
בן: "מסנג'ר, אמא, מסנג'ר", חייך. "תאמיני או לא, אני עדיין עייף"
ליסה: "בהמה", צחקה, "אוי, שכחתי להגיד לך, נועה... חיפשה אותך"
בן: "נועה?"
ליסה: "כן... היא אמרה משהו בנוגע לנשף שהיא צריכה נציג המבנים שיבוא לבחור איתה דברים"
בן: "אה... זה... אין לי כח, שתחפש לה מישהו אחר"
ליסה: "מאז שנפרדתם אתם... אפילו לא ידידים?"
בן: "מה זאת אומרת... תראי, אני אומר שלום כשאני רואה אותה בבית הספר ואם... אם היא תצטרך משהו אני אעזור לה, אבל ככה סתם אין לי מה לדבר איתה, אין לנו ששום דבר במשותף ו... זה לא שחסר לה בנים שיבואו איתה לקנות דברים לנשף הזה, אז דווקא אני?"
ליסה: "מסכנה נועה"
בן: "היא לא מסכנה", אמר וליסה עיקמה את שפתיה. "אמא, אוי, דיי, אחרי מה שהיא עשתה היא לא מסכנה ולא נעליים".
ליסה: "טוב, אני לא אתערב בזה, זה לא ענייני"
בן: "סוף סוף אנחנו מבינים אחד את השניה"
ליסה: "בן, תאכל ותשתוק", נתנה לו מכה קטנה וחזרה לשבת עם אביו על הספה.
בן אהב כשאמא שלו כזאת. תמיד כל החברים היו אומרים לו שהם מקנאים בו בגלל שאמא שלו כזאת 'קולית' ו'מגניבה'. לא תמיד הוא הבין את זה וידע להעריך אותה כמו שצריך, אך ככל שהתבגר הוא באמת הבין מה יש לו בידיים.

"נטלי, נטלי, נטלי...", לאון זמזם מנגינה לא מוכרת תוך כדי שהוא בוחן אותה.
נטלי: "לאון, תפסיק עם השטויות, נו, אמרנו שאנחנו לומדים!"
לאון: "צודקת, צודקת. אבל כמה אפשר? יואו, אני מתחרפן כבר!"
נטלי: "גם אני, תאמין לי. כאילו, אני לא מבינה מה זה יעזור לי בחיים אם אני אדע את כל הדברים האלה"
לאון: "אבל אנחנו כן צריכים לדעת מה גרם לשואה ואת כל ה... דברים האלה, כן", חייך.
נטלי: "אבל לא ברמה כזאת. הם כבר חפרו לי בשכל ואני מאבדת כל עניין בחומר הזה"
לאון: "טוב, כשתהיי זו שקובעת מה יהיה בבחינת הבגרות – דברי איתי"
נטלי: "מניאק", חייכה, "תגיד... אני חייבת לשאול אותך משהו"
לאון: "נו, מה?"
נטלי: "אתה מבטיח לי שלא תפגע ממני?"
לאון: "נראה לך שאני אפגע מעמחה כמוך?"
נטלי: "יואו..."
לאון: "סתם, סתם יפה שלי... מה קרה?"
נטלי: "אה... אני לא יודעת כל כך איך לשאול את זה, אבל... יואו, אני מפחדת שתפגע ממני"
לאון: "נו, מה, את רצינית? את יכולה לדבר איתי חופשי, מאמי, באמת"
נטלי: "אתה הומו?"
לאון: "מה?", שאל בבהלה לאחר שכחכך בגרונו.
נטלי: "לא! כאילו... אל תבין אותי לא נכון. זה לא שאני חושבת ככה, פשוט... תראה, אני יודעת שעכשיו זה באופנה להיות אימו... להתלבש ככה, להאריך שיער וכל ה... כל העגילים האלה, האולסטאר הצבעוניות ולא יודעת, כל ה... כל איך שאתה נראה ו... אבל פשוט היו שמועות כאלה"
לאון: "מה, בגלל שגולן כל הזמן אומר את זה?"
נטלי: "לא רק, כאילו, גם, כן, אבל לא רק, פשוט מעניין אותי לדעת"
לאון: "אני לא הומו, אין לך מה לדאוג, אפילו הייתה לי חברה לפני כמה זמן"
נטלי: "בטוח?"
לאון: "כן"
נטלי: "כי אני מספרת לך הכל, אתה יודע"
לאון: "בטוח יש משהו שאת לא מספרת לי"
נטלי: "משהו שלא קשור אליך או אליי אולי", אמרה לאחר נזכרה במיטל.
לאון: "מה יש?"
נטלי: "נשאיר את זה לפעם אחרת? אני מבטיחה לך שאתה תדע בקרוב"
לאון: "אוף, את מותחת אותי..."
נטלי: "טוב, דיי, בוא נחזור ללמוד", אמרה בטון רציני ויישרה את הדפים.

"יואו, שיט", נועה סיננה באמצע הנסיעה במונית.
הדר: "מה קרה?"
נועה: "הפלאפון היה על שקט, אמא שלי התקשרה ולא עניתי לה"
הדר: "תחזרי אליה"
נועה: "חמש שיחות שלא נענו... לא, אני עוד דקה בבית"
הדר: "אה, אוקיי... בטח היא סתם רצתה לדעת מתי את מגיעה, את יודעת מה זה אמהות"
נועה: "כן... טוב, אני יורדת כאן", הגבירה את קולה ונהג המונית עצר, היא דחפה שטר של חמישים לידה של הדר. "דברי איתי, אה?", חייכה ויצאה מהמונית. כשהייתה בפתח הבית הפלאפון שלה צלצל שוב, לא היה טעם לענות כי היא כבר הכניסה את המפתח אל המנעול.
כשפתחה את הדלת היא נקלעה לסיטואציה די מוזרה. אביה ישב כפוף על הכורסה וראשו היה טמון בין שתי ידיו, אמה, קייט, עמדה שלובת ידיים ונשענה עם גבה על המקרר, שניהם היו נראים מאוד לחוצים ועצבניים.
"מה קרה?", נועה שאלה והביטה בהם מבולבלת.

אוהבת המון,
אברילו'ש.