במלחמה לא מבקשים הרבה
מזרון קטן ופינה בצד
ורק מישהו אחד
מהפחד להשאר לבד
עוגן להאחז בו
בים של החיים
כדי לצלול למעלה
כדי לראות בצלילות
במלחמה לא מבקשים הרבה
רק כוחות נפשיים
ושינה של חצי שעה
כדי לברוח מהמציאות
יד להאחז בה
בים של אנשים
כדי לקום למעלה
כדי לראות בצלילות
במלחמה לא מבקשים הרבה
פירור של אהבה
טיפת דמעת שמחה
ומגע אישה
-
לא יודעת מה קורה לי. התפטרתי וזה הרגיש טוב, הקלה עצומה. אבל אני לא מסוגלת לתת לעצמי לעצור או לזרום עם מה שיהיה.
הכל צריך להיות מתוקתק ברשימה ע"פ זמנים. אפשר עם חופש קטן בין לבין אבל חובה מן רשימת מכולת שכזו אחרת החרדה משתלטת עליי ואני מאבדת את עצמי. יכול להיות שעניתי לעצמי כרגע. שהחוסר מעש הזה מכניס אותי לדאון הזה אפילו שאני בבית ויכולה לעשות דברים שאני אוהבת. הידיעה שאני כאילו נעצרתי בזמן שאחרים מתקדמים לא נותנת לי מנוח.
השיחות עם הפסיכולוגית גורמות לי לחשוב שעות נוספות למרות שעד עכשיו היו רק שתי פגישות. מה לעשות עם הלימודים ומה עם העבודה..... ובעיקר אם אני מסוגלת לכל זה. כל ההחלטות המלחיצות האלה שנמשכות כבר תקופה שואבות את השמחת חיים המועטה שיש בי כי הן פשוט מזמנות בין רגע את רגשי הנחיתות שלי.
הכל כל כך מטריד שאין לי כוחות אפילו לדון עם עצמי לגבי זה שחברה שהייתה לי כמו אחות פשוט התרחקה ולא מוכנה להסביר מה קרה. טוענת שהכל בסדר אבל הכל לא. לא יכולה להכריח אנשים לדבר ולהיות במחיצתי. כנראה נשאר רק להשלים עם המצב המוזר והכואב הזה, שהיא כמו רבים אחרים היו בחיי כחלק מתחנות המעבר שלהם ובקרוב יצאו ויפנו מקום למישהו אחר. למרות שהייתי משוכנעת שנשאר חברות כ"כ טובות וקרובות עוד הרבה שנים טובות אבל משהו נסדק שם ואני לא יכולה לתקן את זה לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
