"עם חלומות כאלה מי בכלל רוצה לחלום? חלון בלי בית, חבלים וסולמות.."

אני לא נוטה להתחרט בדרך כלל. הרי בשביל מה? אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור ולתקן את המצב. 

ממשיכים הלאה ומשתדלים לשמוח על מה שיש. "כל דבר הוא לטובה". אני באמת משתדלת להסתכל על הדברים בצורה הזו,
אם זה החרא שאכלתי בצבא והפך אותי למישהי קצת יותר חזקה ויודעת לעמוד על שלה, אם זה הכישלון בפסיכומטרי שהוביל אותי להבנה שאני רוצה ללמוד חינוך מיוחד כי אולי מה שרציתי קודם פשוט לא מתאים לי או הבחורים הצפרדעים שהיו בחיי ועזבו כדי שיתפנה מקום לחבר המקסים הנוכחי שלי.
אבל לפעמים בלילה כשלא מצליחים להרדם וכל תנוחה מרגישה ממש לא נוחה ושומעים את הגלגלים של הראש עובדים,
קופצות כל מיני מחשבות מעצבנות שמתחלפות מהר בעוד מחשבות מעצבנות עד שהכל הופך למן חלום ונרדמים. ואז באות החרטות.
ככה זה כשיש מחסור בכסף, חוסר וודאות וצרות של עשירים מאנשים סביבי שאופפים אותי כמו עננה שחורה מעל הראש וכל מה שבא לי לעשות זה לגלגל עיניים. אני מתחילה לחשוב כמה דברים הייתי יכולה לעשות בשנה הזו, כבר שנה מאז השחרור.
להתחיל לעבוד בעבודה מועדפת במקום לשחק בקקה במקום עבודה שהוציא לי את הוריד במצח כל פעם ואפילו ניצל אותי כי היה אפשר וכי "אין ברירה". כנראה שאם לא נכנסים למקום בבעיטה בדלת זה עושה רושם שאפשר להתיישב לי על הראש. ואחר כך, לא הייתי עושה פסיכומטרי פעם שניה. בשביל מה לצבור לרזומה כישלון חרוץ? מספיק עם הכישלון הפחות-או-יותר-בסדר של הפסיכומטרי הראשון. הייתי מקבלת גם את המענק בסופו של דבר ולא יושבת מובטלת בבית.

מישהו היה צריך להגיד לי שאבטלה זה מדכא. שבועיים מילא, חודש מילא אבל חודשיים כבר גורם לך להרגיש סמרטוט.

מצד אחד, הייתי צריכה את הרגיעה הזו. מצד שני, אני מחכה להתפוצצות הקרובה כשאחזור להתמודד עם החיים שבחוץ.

לא מפתה אותי בכלל.

הייתי צריכה להוציא את החרטות האלו כדי שלא יסתובבו לי בראש. אין טעם לזה. אולי עדיף לעשות טעויות כאלה בשנה הראשונה מהשחרור מאשר בהמשך החיים. 

(: