"עם חלומות כאלה מי בכלל רוצה לחלום? חלון בלי בית, חבלים וסולמות.."
|
 כינוי:
בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2013
בת יחידה
חייבת לציין שלמרות שההורים לא תכננו להביא עוד ילדים תמיד נשאלה לא פעם השאלה הזו של מה עם אח? והאם הייתי רוצה. כשהייתי קטנה אולי לפעמים הייתי עונה שכן. כשגדלתי, משום מה, זה בכלל לא קרץ לי. הייתי רוצה אח גדול אבל זה לא כ"כ מעשי חח.
והיום לאחר ויכוח מיני רבים עם אימא שלי עלתה לי תהייה לראש. האם הקשר שלי איתה רופף כל כך דווקא בגלל שאני בת יחידה? בגלל שאף אחד לא לימד אותה איך להיות אימא ואת הטעויות היא עשתה איתי? ויותר גרוע, שבגלל שאין לה עוד ילדים היא לא באמת מבינה איפה הטעות ולכן לא מצליחה לתקן? למרות כל השיחות והדיבורים.
הרי כל ויכוח הוא מקרה לגופו ותמיד באיזה רגע אחד היא מכניסה משפט שמפלח אותי מבפנים. פעם כל ויכוח כזה היה מוביל לריב ענק כי הייתי עצבנית הרבה יותר, פורקת הרבה פחות. היום אני פחות עצבנית ועם הזמן למדתי איך לבלום את הדברים גם אם הם עדיין בגדר ויכוח אבל לפחות לא בגודל של ריב וצעקות.
יש גם דברים טובים בקשר הזה. ההורים תמיד נתנו לי את מה שהם יכולים וכמה שהם יכולים. יאמר לזכותי שאף פעם לא דרשתי מהם אבל תמיד היו מפנקים פה ושם. גם לא שכחו להגיד שהם גאים בי והורים, כמו כל הורה, היו ועדיין משבחים אותי מול אחרים. אבל כמה שווה הגאווה הזו ברגע שבכל ויכוח ולו הקטן ביותר איכשהו היא נותנת לי להבין או אומרת מפורשות שמה שאני עושה פשוט לא מספיק?
כשהייתי מובטלת ומצאתי עבודה אז זו הייתה עבודה במשמרות ו"את לא באמת עובדת כל השבוע קשה". ובעבודה השניה כמעט ולא עשיתי כלום אז זה היה "אבל את לא מתאמצת שם בכלל". וכמובן שלא שכחו ללחוץ על לחשוב מה ללמוד ולבסוף כשגם התחלתי ללמוד השנה (אפילו יותר מיוזמתי) התלונות עברו לזה שאני בקושי עוזרת בבית. ולבקש מהם להגיד לי מה לעשות כשצריך גם לא היה מספיק בסדר.
כואב לי הלב כל פעם אחרי כל ויכוח כזה כי לאימא שלי יש השפעה כל כך גדולה על ההרגשה שלי. אני באמת לא יודעת להסביר למה. אני ילדה של אבא בכל רמ"ח איבריי ועדיין כשאני רבה עם אבא (מה שקורה פעם בחצי שנה בערך לעומת הויכוחים הבלתי פוסקים עם אימא) זה עובר כלא היה.
ובכל זאת, הרי אין כמו אימא, לא? וזה פשוט מתפספס כל פעם אבל מה אני יכולה לעשות כשאני פשוט רואה שהיא לא מבינה אותי, שהיא אומרת שאני יכולה לבוא אליה והיא תעזור לי אבל ברגע שאני מתחילה לבכות היא מתחילה להתחרפן מהבכי שלי או להרים את הקול כי "גם את מדברת ככה אליי" ועושה את כל המצב לגרוע יותר? אני פשוט מעדיפה לשתוק.
אני לא יודעת אם המצב היה יותר טוב אילו היו לי אחים. אולי זה היה מרכך, אולי זה היה עושה את הכל גרוע יותר. ממילא אי אפשר לשנות את זה ונשאר להתמודד עם מה שיש. פשוט עניין אותי אם גם אחרים שמו לב להבדלים האלה בין ילדים יחידים לכאלה שלא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
