"עם חלומות כאלה מי בכלל רוצה לחלום? חלון בלי בית, חבלים וסולמות.."

את יודעת, פעם כתבת מילים שהכל רע, שכל בוקר מלחמה ואין ברירה.
היום זה לא שטוב פשוט לא רע, יש אהבה, מיטה חמה וקצת יותר בסדר לקום בבוקר.
השברים אוחדו בעזרת דבק מגע לכלי אחד שלם. אבל המרווחים האלה שנשארו מהחומר שהתפורר ועף עם הרוח, מרווחים שהדבק תופס עכשיו, אף פעם לא יצליחו לגרום לכלי להיות באמת שלם. הכל רק בדייה, סיפור שמוכרים לאחרים. הולך ברחוב כמה שיותר יציב כדי שיצירת המופת שלקח לך זמן לבנות לא תשבר באמצע הרחוב, על המדרכה, על הכביש. אז באמת לא תהיה תקנה, אף אחד לא יאסוף, לזרים לא אכפת.
לפעמים אתה רק רוצה ליפול, לא בכוונה. שזה יקרה לבד, מאין מעידה. כדי לא לדבר, כדי שהכל יהיה מובן לבד. כדי שיצאו מהחדר ויחליפו מבטים ויתייעצו וידברו בשמך את כל מה שלא ידעת או פחדת להגיד. עם ההסברים של המילים הגבוהות והמבט החודר לעיניים שאומר בלי להגיד "העניין רציני כאן".

"יצירת מופת" הם אומרים.

-
הייתי צריכה לדעת שזה מה שצפוי לי בתקופת הבחינות. אבל אני לא מאשימה רק את התקופה. אלה מחשבות שעברו לי כבר אולי חודשיים בראש. חוסר הביטחון הזה מנקר בך כמו עורב ועושה לך חורים בגוף, גורם לך להרגיש כמו סמרטוט.
אני כל כך שונאת את זה אבל זה פשוט שם, תמיד, בכל מצב שבו יש מסביבך אנשים בעיקר אם הם זרים ויותר טובים ממך. 
ההרגשה הזו שבא לך לזרוק הכל, ללכת להיות איזו עקרת בית, לקחת קורסים להעשרה בחיים בלי שיהיה אכפת מהמצויינות ומהאנשים מסביב, מהתווית של הילדה החרוצה. אבל הכעל נראה טוב בתכנונים. כשעבדתי לא היה לי טוב, כשלא עבדתי לפעמים היה יותר גרוע.
פעם קראתי שאנשים עם השם שלי אף פעם לא מרוצים בחיים שלהם. אולי השם באמת עושה את האדם בסופו של דבר.