מאז ההרוג הראשון במבצע הזה אני כל הזמן בוכה כשמפרסמים שיש הרוגים. ובכל פעם שמפרסמים את שמות ההרוגים אני מסתכלת ובו זמנית מתה מפחד שאולי יופיע שם של מישהו שאני מכירה.
איזו תקופה קשה. גם כשאין אף אחד קרוב לי שנמצא כרגע בעזה זה קשה. כל בחור שנהרג הוא עולם ומלואו, עם עבר והווה ועתיד שאולי התחיל להבנות ונקטע. כל חברה שבוכה מעל הקבר של אהובה גורמת לי להכנס לרגע לנעליה ולהתחיל להשתנק. איך אימהות ממשיכות הלאה? איך נשים ממשיכות הלאה? אני לא יודעת. אני רק יודעת שיש להן כוח עצום כי רק עם כוח כל כך גדול אפשר לקום מהשכול הנורא הזה.
יחד עם זאת, ברור לי שהכניסה לעזה הייתה חייבת לקרות. מנהרות נחפרו עד לחדרי אוכל בקיבוץ. מפחיד לדמיין מה היה קורה אם היו משתמשים במנהרות האלה לפני שהיו הורסים אותן.
בעולם אנחנו כמובן נחשבים לטרוריסטים כי אנחנו מפציצים ומלבד מחבלים נהרגים גם אזרחים חפים מפשע. אבל ככה זה במלחמה. יותר מזה- ככה זה כשהשלטון הוא שלטון טרור שמכריח את אזרחיו להשאר במקומות בהם מזהירים מפני הפצצות.
אם השלטון שלנו היה כמו שלהם גם אנחנו היינו סופגים הרג של אזרחים רבים אבל השלטון שלנו מנחה אותנו להכנס למרחבים מוגנים ולא שם אותנו כמגננה עליהם. אנשים שוכחים את הקטיושות שלא מפסיקות ליפול גם בזמן הפסקת אש ואת המנהרות שנחפרו.
מעניין אותי אם יום בהיר אחד מחבלים היו יוצאים מפיר בחדר אוכל בקיבוץ בעוטף עזה וטובחים בחצי מאנשי הקיבוץ, גם אז אנשים היו צועקים "הרעים לטייס"? למה צריך שיקרה אסון כדי שאנשים יפתחו את העיניים???
הלוואי שהכל יגמר מהר ושלא יהיו יותר הרוגים ומשפחות שכולות כי זה באמת כבר יותר מידי.