איך אני אסביר להם?

איך אני אסביר להם שאני פשוט פגומה? זו לא אשמת אף אחד, אני פשוט כזו.

איך מספרים לאמא ולחברים שאת כל הזמן עצובה.

זה לא שתמיד רע כמו לכולם יש זמנים טובים ויש רעים, פשוט את כל הזמנים האלה,

גם הטובים שבהם תמיד מלווה אותך עצב, זה תמיד היה שם איפשהו,

תמיד ליווה אותך לכל אורך החיים הבוגרים שלך, מהרגע שהחיים הפסיקו להיות מסלול קבוע של בי"ס- בית ילדים- גן שעשועים- בית,

מהרגע שהתחלת לחשוב באופן עצמאי היית עצובה, הנקודה היא שכשמשהו מעסיק אותך או כשיש אנשים מסביב אז יש הסחות דעת או שפשוט מחזיקים את זה חזק בפנים אבל כשאת לבד, יש ימים שלהחזיק הכל בפנים נראה כמו משהו בלתי אפשרי.

כשהיית שמחה היית עצובה, כשהיה לך מצחיק היית עצובה, כשאת לבד את עצובה, כשאת לא לבד את עצובה, כשאת אוהבת את עצובה...

פגם ביצור.