הקריאה להטיל על הורים לילדים הנאשמים בעבירות מיניות אחריות פלילית היא חלק מהבעיה – לא מהפתרון.
אני יוצא מתוך נקודת הנחה שהרוב המוחלט של ההורים אשר ילדיהם נאשם, או חלילה מורשה, בעבירות חמורות, מיניות או אחרות, חווים חורבן איום. איש מהם אינו מחנך במודע את ילדו למעשים נוראיים אלה, ואיש מהם אינו אדיש לאופי הזוועתי של מעשה הילדים. קומץ מזערי, אם קיים, של הורים שמעודדים במודע, במזיד ובכוונת תחילה מעשים שכאלה ממילא לא יורתע מן האיום באחריות פלילית.
בכך, אינני פותר הורים מאחריות לילדיהם ולמעשיהם. למעשה, אני מאלו המאמינים שמעשיהם והתנהלותם של ההורים מהווים את הגורמים העיקריים בעיצוב אישיותם, ערכיהם, וכמובן התנהגותם של ילדים. לכן, השאלה העומדת בפני איננה אם להורים יש יכולת, לפחות בפוטנציה, לעצב את התנהגות ילדיהם גם בנוגע לנטייה לעבירות מין, אלא האם המשפט הפלילי הוא האפיק המתאים בשביל להביאם למילוי תפקידם. לדעתי הוא אינו.
הרשעה פלילית, או האיום בזו, יכולה למנוע עבירה באחת או יותר משלושת הדרכים הבאות. החוק הפלילי מציב את הגבולות הנורמטיביים של החברה, ובכך משדר באופן חד וברור את גבולות ההסכמה החברתית. במילים אחרות, אם למישהו יש ספק, קובע החוק הפלילי כי מעשים מסוימים נחשבים כבלתי קבילים בחברה שלנו, והנוהג לבצעם צפוי לא רק לענישה והרחקה, אלא גם לגינוי ולעיתים קרובות לסלידה. בהקשר אשמתם של הורים בנוגע למעשי ילדיהם, נדמה לי שהגבולות המוסריים של החברה ברורים. אפשר כמובן להיזעק מכך שהורים לנאשמים קטינים עומדים לצד ילדיהם ומגנים עליהם במלוא כוחם, אך הצגת מציאות זו כאילו שוללים ההורים בכך את המוסכמות החברתיות המקובלות היא מצג שווא. לעיתים קרובות הורים עומדים לצד ילדיהם למרות שהם מכירים בחומרת מעשה ילדם, ולא בגלל שהם מכשירים מעשה זה מבחינה ערכית, מוסרית או חברתית. אפשר פשוט לומר שהמחויבות של אדם לילדיו אינה נופלת, לעיתים קרובות, ממחויבותו לחברה. אפשר להתווכח על ערכה המוסרי של מחויבות זו, אבל כל מי שיש לו ילדים, ורבים מאלה שאין להם, יכולים להבינה. שום חוק לא ישנה מחויבות זו.
שנית, העונשים הקבועים בחוק מיועדים להרתעה בטרם ביצוע עבירה. ענישה יכולה למנועה עבירה, טרם התרחשותה, ע"י מתן תמריץ להימנע ממחיר. אולם, אם נכונה הנחתי כי הרוב המוחלט של ההורים חווה מחיר איום עם האשמת, או הרשעת, ילדם בעבירת מין הרי שמנגנון זה צריך היה לפעול ממילא. יש שיטענו כי כאשר ההרתעה אינה יעילה יש להעלות את המחיר. ברם, טענה זו משקפת ראיה פשטנית למדי של התנהגות האדם. ראשית, מפני שהיא מניחה קשר ליניארי, ישר, בין המחיר לבין מידת ההרתעה, למרות שעדויות אין ספור מתחום המשפט, החינוך, המדינאות, והמלחמה מלמדים כי הקשר אינו כזה. בנוסף, ידוע לנו כי אחוז מסוים מהפרטים בחברה לא ימנעו מתשלום המחיר, יהיה המחיר אשר יהיה. לפיכך, גם כאשר המחיר לעבירות פליליות מסוימות הוא גבוה ביותר, שלילת חירות ממושכת ואפילו מוות, תמיד ימצעו כאלה שיבצעו עבירות. זהו טבעו של אדם.
בנוסף להרתעה בטרם ביצוע עבירה, מיועדת הענישה למנועה עבירה חוזרת ע"י הרחקת העבריין מהחברה לתקופה מסוימת או לצמיתות. אולם במקרה המדובר ההצעה היא להטיל אחריות פלילית, ולכן גם את הענישה, לא על העבריין עצמו – הילד – אלה על אחד או שני הוריו. האם הרחקת ההורה מן החברה תגן עליה בצורה כלשהי מהישנותה של העבירה? האם הענשת ההורה, בדרכים המקובלות הכוללת קנס כספי או מאסר, ישיגו מטרה זו? האם כך תתוקן התנהגותו של ילד סורר?
אפשר כמובן להציע גם "עונשים יצירתיים". מערכות של חינוך, הדרכה והכוונה להורים. ברם, נדמה לי שגם הצעה זו מרדדת עד לכדי גיחוך את תפקיד ההורות. האם קורס של מספר שעות באמת יהפוך "הורה רע" ל- "הורה טוב"? האם היעדרן של קומץ מיומנויות הורות טכניות הן הסיבה האמיתית לבעיית הפשיעה המינית של ילדים ונוער?
לבסוף, למרות ההצדקה הגורפת לקיומו של המשפט ומערכותיו, הרי אלה בעצמן משדרים תפישה של עימות, כוחנות, ואף אלימות. ההתנהלות המשפטית היא מטבעה קונפרונטאלית. היא מציבה אלה מול אלה שתי קבוצות יריבות: נאשמים ומאשימים ומנתבת את היחסים ביניהם לכדי עימות שבסופו ימצא מנצח ומפסיד. תוצריה של המערכת המשפטית מושגים בכפייה. הם אינם מחייבים או אף מעודדים הסכמה. וכמו במערכות כפייה רבות, ישנם מרכיבי עצמה המעצימים את כוחם של אחדים אל מול יריביהם. תהיה המערכת המשפטית "דמוקרטית" ו"שוויונית" ככל שתהיה, לבעלי הון ומעמד יתרון בולט – גם אם לא מוחלט – במסדרונות המשפט.
המסר שישלח כתוצאה מחקיקה שתציב אחריות פלילית על הורים לקטינים עבריינים לא יהיה בו בכדי להילחם בתופעה איומה זו. במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא יתרום לאווירה האלימה ממילא, וירחיב את הפערים בין אלה שיכולים להתחמק מעונש, לבין אלה שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
