כמו תמיד

יש לי שבוע חופש בבית,אני מרגישה טוב פה,בשליטה.

חסרה לי השליטה הזו במסגרת הצבאית. אומרים לי מתי לאכול ומה.לא מתאים לי.

אז אני הולכת לחדר,אוכלת שם או לא אוכלת בכלל.

בד"כ השגרת יום שלי סובבת סביב לחפש מה לאכול כדי להקיא אותו,אני לא אוהבת את זה.

במקום להיות עם חברות,לעבוד,אני מקיאה.זה לא נורמלי.

אני מרגישה באמת אחוזת דיבוק,לא פחות ולא יותר.מזמן הפסקתי לשלוט בעצמי.

אני גם מרגישה שזה לא אפשרי לצאת מזה,פשוט אי אפשר.

אני לא רוצה להשלים עם המצב אבל אני לא יכולה לעשות את זה בצבא,אני לא מצליחה.

אני צריכה להיגמל מאוכל ומהקאה,ואז אני אוכל נורמלי ובריא.ככה סתם אי אפשר.

ביקשתי עזרה,להגיד שקיבלתי אותה?לא.

אני היחידה שיכולה לעזור לעצמי.

ואני כבר לא אני.