טוב אז היום החלטתי להעביר מכתב שרשרת שהעבירו לי במייל ..
הם כתבו שצעירים מתנועת הבטיחות בדרכים מעבירים את זה אני לא יודעת אבל זה מצמרר
ואני בכיתי שקראתי את זה לראשונה ועברה בי צמרמורת...
שהיינו רואים אותם ביחד.
שהיינו רואים אותם ביחד בהפסקה, יושבים בספריה או מדרבנים אחד את השני ללמוד, הרגשנו בלב מין צביטה כזאת... כולנו רצינו כזאת אהבה.
הם תמיד היו ביחד, לעולם לא רבו, הרגשנו כולם כזאת צביטה בלב.
לאורלי היה שיער שחור מתולתל וכך גם לליאור... לאורלי היה על אפה יהלום מנצנץ ואת העגיל המנצנץ היה אפשר למצוא אצל ליאור על האוזן.
הם היו זוג של ממש, זוג שבינהם יש אהבה אמיתית.
ערב אחד, אורלי הייתה אצל ליאור. לקראת הערב כשאורלי רצתה לחזור לביתה היא התקשרה לאביה שיבוא וייקח אותה, אך ליאור אמר לה שתתקשר בחזרה ותגיד לו שלא יבוא, שהוא ייקח אותה, לראשונה, באופנע החדש... אורלי סירבה אך ליאור לחץ עליה ולבסוף שיכנע אותה.
הם עלו על האופנוע לקראת השעה 11....
ליאור נסע כמו מטורף ואורלי אמרה לו ''ליאור, תאט, אנחנו נעשה תאונה''.
''לא תראי איזה כיף, זה מטורף''.
לא, דיי תפסיק, אני מפחדת, תאט!
תגידי שאת אוהבת אותי...
בסדר , אני אוהבת אותך, אבל תאט, אני מפחדת, תפסיק כבר אנחנו נעשה תאונה''.
''אני אאט רק אם תתני לי חיבוק גדול''.
בסדר אבל דיי כבר, תפסיק''.
''ועכשיו תתני לי נשיקה''.
אורלי נתנה לו נשיקה על הלחי ואמרנ לו '' עכשיו באמת תפסיק''.
ליאור אמר ''זהו, פעם אחרונה. קחי את הקסדה ממני, היא לוחצת עלי. תחבשי אותה את''.
אורלי אמרה ''בסדר'' , לקחה את הקסדה וחבשה אותה.
למחרת,
בהלוויה של ליאור... כולנו היינו שם, גם אורלי הייתה. היא חייכה, כי כל פעם שהזכרנו את שמו של ליאור היה עולה על פניה חיוך. אך מבין כל החיוכים היא בכתה, בכתה כל כך, בכתה בלי קול.
מסתבר שהסיפור האמיתי הוא שליאור שם לב שהבלמים נהרסו, הוא ביקש מאורלי שתגיד לו שהיא אוהבת אותו בפעם האחרונה, שתחבק אותו בפעם האחרונה ושתיתן לו נשיקה, ושתיקח את הקסדה ממנו כדי שלה יהיו סיכויים לשרוד.
וכך היה, ליאור מת ואורלי ניצלה.
את שיערה השחור המתולתל היא צבעה לחום, את היהלום המנצנץ שעל אפה היא זרקה ואת שמה היא שינתה ל-לי... כי הגורל לקח לה את האור.
זהו...