הבריחה הזו היא מחלה כזו שגם אלף רופאים לא יוכלו לרפא |
כינוי:
Ironic. בת: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 12/2007
69
החזרה ללימודים הכניסה לי שגרה בריאה וטובה כמו שהייתי רגילה אליה לפני חודשיים וקצת יותר. לפעמים זה נראה ריקני; לקום בעשר, ללמוד, ללכת בחמש, שוב ללמוד, לדבר בטלפון, לכתוב, לצחצח שיניים וללכת לישון. אבל אני מתאהבת מחדש בריקנות הזאת שמשכיחה ממני כאבים (כמו: כמה את בעצם רחוקה ובלתי ניתנת להשגה) שטוב לי לא לחשוב עליהם. במקום לחייג שוב את המספר שלך ולהתקל בתא קולי, אני ממלאת את זמני בדברים שתמיד היו כאן ואת גרמת לי להתעוור. אין כאן אשמה או בקשה לרחמים, אמנם התעוורתי ממך, אבל עיניי ראו דברים טובים ויפים יותר, למשל- החיוך שלך והפנים הכל כך יפות שלך כשאת מתעוררת בבוקר.
אני עוד מתגעגעת לזה, לא אשקר. ובשניות המעטות האלה של החוסר מעש אני מרגישה עדיין את הגוף שלי מתעקל ונמעך לאור הרצון שלי לשמוע אותך שוב לכמה דקות. אבל הבנתי שאני מיוצרת מחומר שיותר חזק מזה, ואם ניגזר עליי לעזוב אותך - אעזוב.
קשרים חדשים מתפתחים לכיוון טוב יותר משחשבתי וזה מה שגורם לי לחשוב שאני כרגע בתקופת עלייה, אך עדיין לא בפסגה.
ונוח לי ככה כמו שהרבה זמן לא הרגשתי,
כן, (לא שכנוע עצמי), הרבה זמן לא הרגשתי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
