הבריחה הזו היא מחלה כזו שגם אלף רופאים לא יוכלו לרפא |
כינוי:
Ironic. בת: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
| 2/2008
30255
יש משהו נורא יפה בזכרונות כואבים ואני לא יודעת איך להסביר את זה כאן, במילים.
תראי, אודליה, איכזבת אותי. זאת אומרת, את יודעת שאיכזבת אותי, אם לא היית יודעת את זה אז אולי היית עונה לי וחוזרת אליי אבל את לא מדברת איתי כי את יודעת שפגעת. אני לא מטומטמת, אני יודעת שאת רואה כשאני מתקשרת ושאת במחשב כשאני שולחת לך הודעה ואת הכל את עושה מתוך בחירה, בחירה להתעלם ממני. אם אני כועסת? לא, אחרי הפעם השלישית כבר הפסקתי לכעוס עלייך, אני רק מאוכזבת. וגם זה לא ממך, אני מאוכזבת מעצמי,
ותוך כדי כל האכזבה הזאת אני נזכרת בך ובחיוך שלך, אני לא רוצה לכעוס עלייך ואני מקווה שאיכשהו את תביני שאני בכלל לא מחכה להסברים ממך למה לא באת או למה לא ענית לי, אני מחכה שתבקשי סליחה, או לפחות שתרגישי קצת רע ותרגישי צורך לבקש סליחה. את יודעת, ככה זה בימי שישי בערב, תמיד אני נזכרת באנשים שהיו פעם וכבר אינם והיום זה תורך; בכל פעם שהיינו נרדמות מחובקות, ואם לומר את האמת, אני ביותר מ-90% מהלילות בכלל לא נרדמתי, פשוט היה לי כיף להיות מחובקת איתך במיטה. והצחוק שלך, החדר החדש והיפה שלך, הקופסא הגדולה שיש לך במגירה התחתונה בארון עם כל המכתבים (אני לא שם), העיניים הגדולות שלך, אני אהבתי שהסתכלת עליי ושלא צחקת מהבדיחות שלי ושאמרת לי שאת אוהבת אותי,
אהבתי את הסיפורים שלך מהצבא ושהיית חוזרת מהבסיס ישר אליי ואיך בכל שיחה שלנו הייתי מקבלת עוד פיסת מידע עלייך ואיך בניתי משהו ואז הוא התפרק.
ועכשיו את בדיוק להפך, אני לא יכולה להאמין לשום מילה שיוצאת לך מהפה, נהיית מוזרה וקרה אליי, את לא מתגעגעת אליי ולו בקצת. אני לא רוצה שתתגעגעי ולא שתרצי אותי, שלא תחשבי עליי אף פעם אלא רק שתדעי שאני כועסת עלייך, מאוד אפילו. אני לא מצליחה להבין למה ואיך את ככה,
אני מנסה לתאר במילים את מה שאי אפשר לתאר במילים ואת יודעת מה? אני אשאיר את הכל ככה,
את הרי הכי אוהבת ומבינה את הדברים שאי אפשר לתאר במילים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
