בשבילכם, מלחמת יום הכיפורים. כיצד אנו מכים היום על חטא כפי שאפשר לראות בידיעות אחרונות. ההכאה על חטא היא תופעה שנפוצה לדעתי בעיקר ביהדות. הנוצרים מאשימים את כולם בזה שישו היקר שלהם נצלב, המוסלמים מאשימים אחד את השני בהכל-למשל הסונים, שבעיני השיעים אחראים לקרב (טבח?) כרבלאא' בו נטבח אחד מהחסנים (לא זוכר אם זה חסן או חסין..).

בעבר גם אני הכאתי עצמי על חטא, עד זוב מילים:

שני קווים מקבילים

לעולם לא נפגשים

שואפים לאינסוף

שואפים לפגישה

שני קווים מקבילים

רואים את הסוף

למה הם לא עשו כלום ב ה ת ח ל ה ?

קשה לי להאמין שכבר חלפו כמעט שלוש-ארבע שנים. פעם הייתי כותב שירים (ופוסטים מעניינים). הכתיבה היפה ביותר באה מהכאב האישי של כל אחד מאיתנו (ותקשיבו לרחל, ויפה שעה אחת קודם), והכאב שלי חלף ונרפא.

ההבדל בין אז והיום הוא שהפסקתי להצטער והתחלתי לחיות, וקשה לי לקחת קרדיט לעצמי על זה. דחפו אותי מעבר לצוק ואז דאגו לתת לי כנפיים. אם אני מסתכל אחורה לימי כיפור קודמים אני רק יכול לראות כמה התקדמתי. איך לפני שנתיים דיברתי על צבא והיום אני עושה צבא, שלא כולם יודעים (ואולי בעצם כמעט אף אחד לא יודע)  מה בדיוק - אבל אני עושה. איך לפני ארבע ואולי אף חמש שנים ביליתי את יום כיפור בהליכה של כשעה כדי לפגוש מישהי, רק כי היא הסכימה לקבל אותי (ולעשות כמה דברים שלא יאים בכלל לכיפור, אבל הייתי ילד).

אני עדיין כואב בתוכי את הכאב של כתה ד', עם המכונית החונה והיד השבורה. את הכאב של אבא שאמר לי שזה כלום ויהיה בסדר. כאב של כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה זכרונות, למה אי אפשר לפרמט מחשבות?

כפרותי-קבלו את כפרותי בכל השנה, ולא ביום חג ולא ביום טוב או יום רע. לא במועדים ולא בחול, בים ביבשה באוויר ובאש השורפת כשכועס ולא מוכנים לשמוע.

בברכת שנהיה לדונאט ולא לדו'!