[מאיר אריאל - שיר כאב]

פעם הייתה לי משיכה חזקה למילים ולנשים.

לנשים,

העגלגליות. החום. האהבה. הנתינה. ההרגשה של בפנים. החיבוק.

היו לי נשים לא רבות בחיי, כולן מיוחדות בדרכן שלהן. לכל אחת סיפורים מעלפים ומאלפים אפילו את הסוררים שבינינו. גם את הסוררות.

והיום, יש לי סוררת שמעלפת ומאלפת אותי, ואני אותה. אוהבת ומבעבעת מתחת לפוך ומעלי. יש לי יותר משרציתי, וגם יש (ותהא) לי את הזכות לתת כל כך הרבה.

מילים,

באחד הבלוגים הקודמים שלי כתבתי ש"מילים הן כלי אנושי עלוב - כמוני". באותה תקופה האמנתי באוויר, נאחזתי בו. לא האמנתי בעצמי ולא לאף אחד אחר. זעקתי נואש וכואב וחיכיתי לתרופה מהפסקה שמעלה כל כך הרבה. תרופה שהייתה אצלי והייתי צריך בסך הכל לתת. מאז (ומאז שבלוגיי השונים נחשפו בהזדמנויות שונות ומשונות) המילים רצות יותר ויותר במוח. זה אומר שישנן פחות שטויות שיוצאות החוצה לפחות. הוספתי עוד שפה לרזומה, ועוד קללות ופתגמי סרק בעוד שלוש איזוטריות לפחות.

אני כבר לא כלי ולא עלוב. ומחר אני אקנה את מעיל הזמש החום כהה. אני לא כלי ריק - אבל זה לא חייב למנוע ממני להיות ריקני לעיתים!  

תחזרי כבר, אני מת להיות איתך בקטע עמוק. אני כל כך צריך חיבוקי למרות שעוד לא חורף.

הייתי אובססיבי לנשים ומילים ונשארתי, פשוט הכל מתועל היום לצינורות המקובלים יותר ופחות. יש לי שרברבית מהחלומות.