5:55 שעון מעורר

7:35 משרד

19:35 ש.ג.

20:55 בית

יעילות יקית במיטבה.

פגישה חצי פגישה עם הבית, הבית הראשון שלי שהפך לשני (ויש גם שלישי שאצלה).

תמיד הקרבי ישמיץ את הג'וב(ניק). הג'ובניק שמקליד כאן בלילה כשהוא במארבים, זה שחברה שלו בוגדת בדמות הכמעט וירטואלית של חברה הרחוק איתו. זה שלא עושה כלום כל היום חוץ מלשבת בשקם ולהריץ צחוקים עם החברה עד 15:00.

הם שונאים אותי. שונאים אותי על זה שאני קם בחושך וחוזר כשהלבנה מחייכת אלי כבר די מלמעלה. לא זוכה לראות אותה כשהיא צהובה ונמוכה מעל שדות החיטה, כשלא קר ולא חם והכל ממש מושלם. שונאים אותי כי אני עושה משהו שאני אוהב עד כלות. בשביל אחרים ולמען מדינה. מקנאים בי שאני מחזיק נשק אמיתי רק שלוש-ארבע פעמים בחודש, ולא יודעים כמה קטלני הוא האות החשמלי הקטן שכל הקשת מקלדת משדרת. יכול להרוג ולהחיות.

אני כבר לא צעיר, עוד ארבעה חודשים יהיה מותר לי רשמית לומר "כמה עוד". רשמית! יש לי חברים קרביים שלא מצליחים להחזיק חברה (אפילו חברה כונעפה וביצ'ית, למען השם). יש לי חברים קרביים שסובלים מטחינת שטויות. יש לי חברים. אני לא בא להתייפיף ולומר שכל ספורטאי-מצטיין-מש"ק-פו-במיקרופון הוא נזר הבריאה וכליל האלוהות האלוהית. לא לא. אני פשוט זועם על כל פעם שאומרים לי שאני הולך מוקדם הביתה, לא עושה כלום, סתם ג'ובניק, חפ"שן, עכבר משרדים ושאר שמות גנאי נפלאים. על חלקם אני מבליג ועל חלקם מפליג לים הכעס האינסופי, זה שטובעים בו כמעט לבטח.

צעד אחר צעד, ניפול לכל חור ונצא בשביל משחק חדש, ועתיד.

 כל הזכויות שמורות לעצמי ולבחורות שמטבען לא הסכימו לבקשותי וזזו בעת הצילום אי שם לפני כשלוש שנים.