יגון

בכל פעם שהיא חשה רע. אני חש גם, ברע. ואז רע לה יותר-וגם לי. אני זוכר מספר מקרים ספציפיים:

-כשהיא החליקה ונפלה על הראש והייתה בפאניקה לפחות כמוני לכמה רגעים דרך הטלפון הרחוק.

-כשנפלו עליה גראדים (כן חברים, אין כזה דבר "קטיושות") זלזאלים פג'רים ושאר מרעין בישין כשהייתה לוחמת קדמית ביותר (!) במלחמה האחרונה. אי שם בחיפה.

-בכל פעם שאני מרגיש שהיא רוצה לצאת החוצה ורק לעשות משהו שירגיע אותה ואני נלחם בעייפות החומר ללא הצלחה.

-היום, כשכאב לה ודאגתי.

אני? אנושי? כיצד הגענו לשם?

עגלון

נהגי אוטובוס הם עם מוזר. לפעמים יצעקו עליך ולפעמים יכניסו אותך בלי שום בדיקה או פשפוש בניירת שלך (ושלי) שמאפשרת לך נסיעות ב"חינם". רובם פשוט רוצים לדבר, אפשר ממש לראות ניצוץ בעיניים שלהם כשאומרים להם תודה-שלא נדבר על מעבר לזה. יש נהגים בקווים מסויימים שאני נמנע מלדבר איתם (5? 23?) מטעמים אידיאולוגיים אבל אם נהג רוצה לפרוק עול (כמו בסיפור או שניים של צ'כוב) אני יותר מאשמח להיות סוס. תהיו קשובים, תהיו משענת - ולא קנה רצוץ.

יונה

יותר ויותר מקננים בי חששות שלא נראה כאן יונים מופרחות לעולם. טיפשותו של העם הפלסטיני (ובבקשה, שלא יבואו לכאן שמאלנים טיפשים מצפוןבונתלאביב שיכתבו פלשתיני) בשילוב עם כוחניותו הבזבזנית של התוקף הישראלי לא משאירה הרבה תקווה. המעורבות של הפרסים באזור (לא העיר ליד חולון, זאת עיר בכלל?) בשילוב האנמיות המנהיגותית שאוחזת בנו אנושות (באמת, אנושות) גם היא לא מעודדת. כל שנותר הוא לסמוך על האנושיות הטבעית של אנשים שרוצים לשבת מתחת לשיח כזה שגדלים עליו ענפים או אחד גדול יותר עם תאנים. רק לשבת ולכתת חרבות אט אט.

גברים בד"כ משוויצים בגודל הכלי, אני משוויץ בקוטנו