אני זוכר,

הסדרה הזאת הייתה אחת השנואות עלי בתור ילד קטן. כל פעם שראיתי את הכיתוב "קרוב - רחוק" בכתוביות ושמעתי את מה שלימים למדתי לזהות כמבטא אוסטרלי מעצבן ברחתי מהמרקע. כל הנשים הבלונדיניות המתנשקות האלה, מה לי ולזה.

אני זוכר את "אן מאבונלי", את כל הסדרות המטופשות האלה של ערוץ אחד. איך בתור ילד קטן בבית עם מעט הורים הייתי מצרף אות לאות ומתחיל לקרוא. איך למדתי בפעם הראשונה לקרוא כתב יד מבקבוק של קוקה קולה (לא דיאט) של סבא שולם הגדול והחורג שאהב אותי במקום כל המשפחה שאיבד בשואה.

והיום אני כבר ילד גדול.

ילד גדול שמסוגל לומר לכם הכל על הסרטים האלה (?imdb) או על בקבוק קולה. ללמד לקרוא שפה שלישית קורסיסטים צעירים חדורי מוטיבציה.

איבדתי תמימות וכמה ברגים כפי שהגדרתי את זה אתמול בשיחה שבין קודש לחולין, פשוט עכשיו (כמעט) הכל משוחרר לכיוון הנכון.