אני זוכר את פולין כאילו זה היה אתמול, כמו כל סיוט איכותי. אני זוכר את הר האפר וגאיות ההריגה. את הילדים הקטנים שהיינו כשלפני טקס בבירקנאו משחקים בכדורי שלג. אני זוכר את הניצול שהלך בחולצה קצרה בקור המקפיא ושלמרות שנפל והחליק המשיך ללכת "כי אין ברירה, צריך להמשיך".

לסבתא רבא שלי, שאללה ירחם עליה, קראו תמרה. עד שהיא נפטרה אי שם כשאני הייתי בערך בן 10 והיא בערך בת 100 לא ידעתי להעריך אותה כמובן. ואני וחברתי היקרה כבר יודעים שנקרא לילדה תמר (ואם זה יהיה בן - תמרן!). אין שום קשר ישיר או עקיף, ובגילוי נאות אחשוף שאפילו לא אני חשבתי על השם, אבל אני רואה בכאלה דברים את התקומה האמיתית של העם היהודי. אין כבר כמעט חיים בהגדרתם הקלאסית לזכור, הניצול שטייל איתי ודאי כבר במצב פחות טוב לכל הפחות.

זכרון החיים מבחינתי הוא הזכרון שקיים לכל אחד ואחת מאיתנו. כמו טלאי צהוב כזה בזכרון שלא דוהה לעולם. תמיד רציתי לחשוב על העם היהודי כסנה בוער שלעולם לא יכלה, ורק יוסיף ויוכל לאש המבקשת להרגו.

סופה של דרך הגבורה בווארשה, אנדרטת רפפורט.

בוער ולא יכלה!