כשנסעתי אתמול עם הבוכרית בעוד קיצור דרך לסופו של יום אחרי הכל, אמרתי לה שמגיע לי. שסוף סוף היה לי קצת מזל אחרי כל החוויות השליליות. היא חייכה חיוך קטן כזה של הזדהות ואני בקושי ראיתי אותו בין פלאשבק לפלאשבק כשכל אחד מהם רק עזר לי לקוות שזה כל כך טוב כדי לאזן את כל הרע שהיה. ין ויינג וכל שאר הדברים האלה...
אני נזכר בכל כך הרבה טעויות שהרגישו נכון ומצחיק אותי לחשוב שנכון הרגיש קצת כמו טעות פעם. כבר לפני כל כך הרבה זמן. והנכון של עכשיו הוא נכון בריא שיש בו מידה של בדיקה עצמית וספק שמתפוגג בגלל סיבות טובות כשהוא טורח לצוץ רק כדי לוודא שהכל אמיתי.
זאת שהייתה ילדה קטנה
זאת שהייתה משוגעת
זאת שהייתה קצת דומה לגבר
זאת שגדלה בלי אבא
זאת שגדלה בלי בית
זאת שגדלה בלי אהבה
באמת שרצף הטעויות האלה נשלף משרוול החוצה כמו שמים מטפטפים אליו פנימה, בלי כל כוונה שזה יקרה. ואני כל יום רק שמח יותר ולא רק בשביל עצמי
אהד פישוף לא חברה, אהד פישוף לא משחקת,
תמיר אלברט לא חברה, תמיר אלברט לא משחקת,
רם אוריון לא חברה, כי רם אוריון לא משחקת,
אדם הורוביץ לא חברה,
אלון כהן לא משחקת, לא חברה...
שאני טקסט פוליטי, לא משחקת
שאני טקסט פוליטי, אני טקסט פוליטי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גל.