אנשים לא נותים לחייך ולומר מילה טובה, בחיי. כל מה שהצד השני רוצה זה קצת אמפטיה. התפנצ'ר לי היום צמיג בחזרתי הביתה אי שם בפאתי ת"א. כשסיימתי כל הידיים היו שחורות יותר מהלילה שמסביב. בתחנה היה מתדלק רוסי מסכן אח, היה לו עצב של עגלון בעיניים.

שאלתי אותו אם יש איפושהו מים, הוא הראה לי גם איפה יש סבון - וכשסיימתי כבר חיכה לי עם מגבות נייר ביד. כל מה שהיה צריך בשביל לעזור לו לחייך הלילה זה "לילה טוב" ו"תודה רבה!".

הוא הזכיר לי את ג'האד המתדלק, שפגשתי לילה אחד ביפו - כשביליתי אולי 50 דקות בניסיון לצאת מת"א. אני נורא נהלתי מהשם שלו והוא? כמו הרבה חברים שלו מעבר לקו הירוק כנראה רצה רק לחזור הביתה בשלום.

אתמול הייתה תכנית טרגית במיוחד שמצטרפת לסדרת תוכניות טרגיות שהייתה השבוע. בתכנית הציגו את נהג אוטובוס התיירים הרוסי שהתהפך לפני כמה חודשים טובים. הוא היום שומר בבית קברות. אני חושב שלא יכולתי למצוא אירוניה טרופה מזאת. התכנית הזאת הגיעה אחרי שיום לפניה כמדומני הייתה תכנית מפחידה ביותר על האם המטביעה. הדברים האלה מראים לי כמה קל לברגים ליפול וזה מפחיד אותי.

ואני יודע למה אני אוהב אותך. זה כי אני אוהב אותנו, חוץ מאותך.

אני אוהב לגעת לך בלב ולהרגיש את הפעימות שלך יחד עם שלי בקצות האצבעות.

אני אוהב שדלת בינינו נפתחת ואני רואה חיוך שלך שמביא לחיוך שלי שמביא לחיוך שלך שמביא לחיבוק.

ואפילו, אני אוהב לקום לידך בבוקר בכל מצב של שמיכה.