הכתבה על זרובבלה ב-"7 ימים" גרמה לי לתהות קצת-הרבה על קנקנה של הבלוגיה הישראלית (איפושהו בתחילת המאה הנוכחית ניסו לקרוא לזה בלוגוספירה). כל אחד היום מפרסם תמונות מחייו הפרטיים, בין אם בתמונות ובין אם במלל. מנסים להציג עירום כל כך מוחצן ופומבי שאין בו עירום כלל וכלל אלא זיוף וסילוף של המציאות כדי ליצור איזשהו אלטר-אגו כלפי הזרם הזה שנקרא החברה כולה.

מערכת היחסים הנוכחים שלי מרגישה בשבילי כמו העירום האמיתי. בלי בגדים, בלי כיסויים מעל האמת. הפעמים היחידות שאני משקר לה הן כשאני מנסה לעשות לה הפתעות וקושר לה את העיניים. וגם אז כנראה שהיא רואה דרך העיניים שלי ויודעת יותר טוב ממני איפה אנחנו. אולי בחרתי אותה בתת מודע שלי בכלל עקב שיקולי ברירה טבעית כי היא השורדת הכי שורדת.

ואולי פשוט,

אני אוהב אותך.

הימים האלה לא קלים. החיים שלי הופכים למשולש, הצלע שממלאת את רוב הזמן היא היחידה, מצד שני יש את הצלע שהייתי רוצה לבלות איתה יותר זמן והיא האחת והיחידה שלי. המשפחה שלי סוגרת משולש של דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי לאבד, לא כרגע. משולש שלפעמים אני נסמך עליו, הרי ידוע שהמשולש הוא הצורה החזקה ביותר בטבע. מאידך, לפעמים המשולש סוגר עלי.