עברתי הרבה, אולי אפילו המון. אני מנסה לחשוב מה עבר עלי עד המלחמה האחרונה.

לפני שלוש שנים, ובכן...לפני שלוש שנים הייתי פריק. פריק שמבזבז את הכסף שלו בתומר וגאה בזה שאין לו שחור בארון. ששומע מוזיקה מאגניבה (אבל לא של להקות נאציות!!!!!!!1111)

היה די כיף להיות פריק. לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים, איך שרוצים. אולי בעצם נשארתי פריק....אבל הרגשתי שמשהו חסר. בפולין כמו שאפשר לראות בתמונה מצאתי בעיקר את השטויות של חברים שלי שתקעו אותי עם כל התיקים שלהם...

השיער שלי ארך, חשבתי שזה אולי יגרום לי להראות זקן (ואכן בכמה מהזימונים שלי לצבא היו בטוחים שאני מילואימניק רחמנא ליצלן) חשבתי שהוא יעזור לי למצוא את זה.

חדי העין שמביניכם יזהו בודאי את אנטנת השידור הסובייטית של ברלין בפינה הזמאלית עליונה, השאר יראו שהשיער שלי ארך עוד יותר. התחלתי לראות טיפה מעבר דרך התלתלים העבותים אבל הם עדיין הפריעו לי לראות את האמת. עדיין השתגעתי. חיפשתי את האומנות כדי לצרוח, חיפשתי סקס (מצאתי המון, מי היה מאמין שבנות ישראל כל כך הדרדרו...וזה לא שאני נראה משוּ-מצ"ב תמונה או שתיים..) "אבל לא מצאתי את התשובה"

עשיתי ראסטות. עשיתי אותן לעצמי. צבעתי אותן לעצמי. אם אין עצמי לי מי לי? כנראה שאף אחד? עוד נדבך במיסקונספציה. אי אפשר לבד. אי אפשר רק עם עצמי....צביעת השיער הסתיימה בכוויות כימיות בידיים ובנזק קל לרכוש (שתי מגבות ושלוש חולצות, נדמה לי שגם סדין או שניים-כולם התחמצנו)

דף חדש. הסתפרתי. זה היה ביום השנה הראשון של תלתן. זה היה נורא מוזר, להראות שאפשר להראות נורמלי ועדיין להיות שונה עמוק בפנים. שבוע אח"כ בחורות נורמליות יותר התחילו להתעניין בי, וגם לא להתעניין אבל להיות נחמדות. כנ"ל לגבי בנים (לא מהסוג הזה, לא בצורה הזאת). מחסום התלתלים הזה, אני לא יודע אם הוא חסם יותר אותי או אותם.

הדף החלק נפתח. אבל המשכתי. המשכתי להיות לבד, המשכתי להגרר על ידי בחורות אקראיות (וגם כמה שלא) לפינות חשוכות אקראיות. זה עדיין לא היה מושלם.

 הייתה לי הכתה הכי מדהימה בעולם, השכבה, החברים. זה לא היה זה עדיין.

אז קיבלתי איזה תעודת הצטיינות (נדמה לי שדווקא בספורט??!?!?) וסיימתי את התיכון. תקופה מאושרת, ממוצע יפה. נגמר. מרגיש אבוד קצת, לפני צבא.

הסתכלתי מקרוב, בפרטים הקטנים, ולא מצאתי כלום.

רדפתי אחרי הגדולים (אני האחד עם הציצים משמאל) ולא הבנתי שכל הזמן התשובה הייתה מתחת לאף שלי. מתחת לאף שלי.

היא הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים. אני אוהב אותה. היא מסדרת לי את כל המחשבות למקום הכי נעים, למגירה הכי טובה. הידיים שלה הן האדמה הכי רכה שהגב שלי יכול לנחות עליה. הלחי שלה היא ארוחת הערב הכי טעימה לשפתיים של יום ארוך בלעדיה. הזרת שלה ברגל מתוקה כמו מיליון סוכריות על מקל והיא אמנם נראית כמו נגטיב של תות אך היא בהחלט פוזיטיב. הפוזיטיב שלי, פוזיטיב בשבילי.

בי"ז בתמוז האחרון פרצה מלחמת לבנון השניה. בי"ז בתמוז האחרון רוני באה אלי למרות אלכס שנהרג, למרות הצום, למרות שהרגישה זוועה. אני מקווה שהיא קיבלה ממני איזושהי רשת הצלה באותו יום. משהו להסתמך עליו. אני פוגש היום כשאני על מדים הרבה דברים. פעם באוטובוס כשאני שומע אשה מדברת עם גורמים בצה"ל ובוכה בטלפון ומספרת להם שבעלה נהרג בלבנון הארורה הזאת. פעמים אחרות, במקומות אחרים, שלפעמים גורמים לך לרצות לזרוק הכל קיבינימט ולברוח לים כמו שכמה מבני דודינו רוצים.

אני גל,

חייל בצבא ההגנה לישראל

קיבלתי דרגת רב"ט לא מזמן ואני חושב שזה נורא צעיר ללכת איתה אבל עדיין תפרתי אותה

אני חוזה מטר של קסאמים בדרום הארץ שעלול להתפשט לצפון הארץ ולמרכזה ואף להתעצם ולהפוך למטר של פתיתי "גראד"

אני חוזה מבול של אהבה בקיץ הזה. אני חוזה שיוכלו להריח כמה אני מאושר עד סוף הקיץ וגם אחריו

אני אוהב את רוני מאוד

אני לא מדבר עם אמא שלי כבר שנתיים, ואני אוהב את רוני מאוד

אני אוהב לסיים דברים שצריכים להסתיים, כשהם צריכים להסתיים

אני אוהב את רוני, אני לא אסיים איתה לעולם, לעולם. אני אוהב אותה

אני לא רוצה מלחמה, אני לא רוצה ללכת ללוויות של חברים שלי, לא רוצה להתחמק מלוויות של חברים שלי

אני גל, טוב לי בחיים.