ניל יאנג מוביל את הסופרגרופ הנפלא אמריקה בשיר נפלא - "סוס ללא שם", כדי שתבינו:
מהו מדבר בכלל?
רוב הישראלים יגידו שמדבר יהודה, הנגב.
המהדרין יגידו שיש עוד בעולם כולו - סהרה, קלהארי ...
שומרי מהדרין בד"צ העדה החרדית יגידו שגם טונדרות קפואות הן מדבר.
ואני אגיד שהמדבר היה אי שם בין כתה ט' ל-יא' או יב'. אני חושב שזה נכון לגבי הרבה מאיתנו. הולכים לבד ולא יודעים מה השם שלנו. מזכיר לי קצת את אחד מאותם סרטי הירוי מיאזאקי (נכון שזה השם שלו ולא מנה של סושי והתבלבלתי?) בו המכשפה נוטלת את שמה של הילדה ממנה ולא מוכנה לגלות לה אותו וכך מצליחה לרסן אותה ואת כוחה.
כשאתה יודע מי אתה, מה שמך - וכפי שזלדה אמרה לכל איש יש שם - אז הכוח בידיך. סוף ההליכה שלי במדבר הסתמנה בערך כשהלכתי לצבא והפסקתי להיות כל כך מקובע.
והיום, אני מטייל, like bridge over troubled water, או כפי שאמרו זאת זצוק"ל כמו גשר על פני מים סוערים. (נחל ציפורי וגשר דק במיוחד מתנת חורף מרץ 09' מצ"ב)
שקל למי שמזהה את כל אזכורי השירים וכותב "ראשוווןןןןן!!!1111" בתגובות.
כשנסעתי אתמול עם הבוכרית בעוד קיצור דרך לסופו של יום אחרי הכל, אמרתי לה שמגיע לי. שסוף סוף היה לי קצת מזל אחרי כל החוויות השליליות. היא חייכה חיוך קטן כזה של הזדהות ואני בקושי ראיתי אותו בין פלאשבק לפלאשבק כשכל אחד מהם רק עזר לי לקוות שזה כל כך טוב כדי לאזן את כל הרע שהיה. ין ויינג וכל שאר הדברים האלה...
אני נזכר בכל כך הרבה טעויות שהרגישו נכון ומצחיק אותי לחשוב שנכון הרגיש קצת כמו טעות פעם. כבר לפני כל כך הרבה זמן. והנכון של עכשיו הוא נכון בריא שיש בו מידה של בדיקה עצמית וספק שמתפוגג בגלל סיבות טובות כשהוא טורח לצוץ רק כדי לוודא שהכל אמיתי.
זאת שהייתה ילדה קטנה
זאת שהייתה משוגעת
זאת שהייתה קצת דומה לגבר
זאת שגדלה בלי אבא
זאת שגדלה בלי בית
זאת שגדלה בלי אהבה
באמת שרצף הטעויות האלה נשלף משרוול החוצה כמו שמים מטפטפים אליו פנימה, בלי כל כוונה שזה יקרה. ואני כל יום רק שמח יותר ולא רק בשביל עצמי
אני זוכר את פולין כאילו זה היה אתמול, כמו כל סיוט איכותי. אני זוכר את הר האפר וגאיות ההריגה. את הילדים הקטנים שהיינו כשלפני טקס בבירקנאו משחקים בכדורי שלג. אני זוכר את הניצול שהלך בחולצה קצרה בקור המקפיא ושלמרות שנפל והחליק המשיך ללכת "כי אין ברירה, צריך להמשיך".
לסבתא רבא שלי, שאללה ירחם עליה, קראו תמרה. עד שהיא נפטרה אי שם כשאני הייתי בערך בן 10 והיא בערך בת 100 לא ידעתי להעריך אותה כמובן. ואני וחברתי היקרה כבר יודעים שנקרא לילדה תמר (ואם זה יהיה בן - תמרן!). אין שום קשר ישיר או עקיף, ובגילוי נאות אחשוף שאפילו לא אני חשבתי על השם, אבל אני רואה בכאלה דברים את התקומה האמיתית של העם היהודי. אין כבר כמעט חיים בהגדרתם הקלאסית לזכור, הניצול שטייל איתי ודאי כבר במצב פחות טוב לכל הפחות.
זכרון החיים מבחינתי הוא הזכרון שקיים לכל אחד ואחת מאיתנו. כמו טלאי צהוב כזה בזכרון שלא דוהה לעולם. תמיד רציתי לחשוב על העם היהודי כסנה בוער שלעולם לא יכלה, ורק יוסיף ויוכל לאש המבקשת להרגו.
הסדרה הזאת הייתה אחת השנואות עלי בתור ילד קטן. כל פעם שראיתי את הכיתוב "קרוב - רחוק" בכתוביות ושמעתי את מה שלימים למדתי לזהות כמבטא אוסטרלי מעצבן ברחתי מהמרקע. כל הנשים הבלונדיניות המתנשקות האלה, מה לי ולזה.
אני זוכר את "אן מאבונלי", את כל הסדרות המטופשות האלה של ערוץ אחד. איך בתור ילד קטן בבית עם מעט הורים הייתי מצרף אות לאות ומתחיל לקרוא. איך למדתי בפעם הראשונה לקרוא כתב יד מבקבוק של קוקה קולה (לא דיאט) של סבא שולם הגדול והחורג שאהב אותי במקום כל המשפחה שאיבד בשואה.
והיום אני כבר ילד גדול.
ילד גדול שמסוגל לומר לכם הכל על הסרטים האלה (?imdb) או על בקבוק קולה. ללמד לקרוא שפה שלישית קורסיסטים צעירים חדורי מוטיבציה.
איבדתי תמימות וכמה ברגים כפי שהגדרתי את זה אתמול בשיחה שבין קודש לחולין, פשוט עכשיו (כמעט) הכל משוחרר לכיוון הנכון.
העגלגליות. החום. האהבה. הנתינה. ההרגשה של בפנים. החיבוק.
היו לי נשים לא רבות בחיי, כולן מיוחדות בדרכן שלהן. לכל אחת סיפורים מעלפים ומאלפים אפילו את הסוררים שבינינו. גם את הסוררות.
והיום, יש לי סוררת שמעלפת ומאלפת אותי, ואני אותה. אוהבת ומבעבעת מתחת לפוך ומעלי. יש לי יותר משרציתי, וגם יש (ותהא) לי את הזכות לתת כל כך הרבה.
מילים,
באחד הבלוגים הקודמים שלי כתבתי ש"מילים הן כלי אנושי עלוב - כמוני". באותה תקופה האמנתי באוויר, נאחזתי בו. לא האמנתי בעצמי ולא לאף אחד אחר. זעקתי נואש וכואב וחיכיתי לתרופה מהפסקה שמעלה כל כך הרבה. תרופה שהייתה אצלי והייתי צריך בסך הכל לתת. מאז (ומאז שבלוגיי השונים נחשפו בהזדמנויות שונות ומשונות) המילים רצות יותר ויותר במוח. זה אומר שישנן פחות שטויות שיוצאות החוצה לפחות. הוספתי עוד שפה לרזומה, ועוד קללות ופתגמי סרק בעוד שלוש איזוטריות לפחות.
אני כבר לא כלי ולא עלוב. ומחר אני אקנה את מעיל הזמש החום כהה. אני לא כלי ריק - אבל זה לא חייב למנוע ממני להיות ריקני לעיתים!
תחזרי כבר, אני מת להיות איתך בקטע עמוק. אני כל כך צריך חיבוקי למרות שעוד לא חורף.
הייתי אובססיבי לנשים ומילים ונשארתי, פשוט הכל מתועל היום לצינורות המקובלים יותר ופחות. יש לי שרברבית מהחלומות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גל.
