איך זה שכל בני הנוער בטוחים שהם מיוחדים? שהם קוראים שיר אחד של משוררת בת 100 ובטוחים שהם ספרותיים ומתורבתים? איך זה שכל אחד עוטה גלימה שחורה ומצטנף בדמעות ומרגיש שונה? איך זה שכוכב אחד לבד מעז? איך הוא מעז? למען השם?

הכל בעיני המתבונן, ואני מתבונן דרך עדשה מפזרת על עולם שמרוכז ומפוזר. מעבדה א' בפיזיקה. מדגמן קצת שיער ורוח שטות.

הייתי היום בירושלים.

התלבטתי דרך איזה שאר אני רוצה להכנס אליה -

שער הרחמים העצמיים

שער האריות המתהדרים בשטריימלים

שער ריח הדגים של יפו

שער הפרחים שיכמשו עד מחר

שער האשפתות המדיף ריח נהדר

שער חדש שהוא בעצם כבר ישן

שער ציון שאיננו יודעים מה בא לציין

שער שכם שמוביל אותנו לחומוס טוב יותר

שיערתי בליבי כי שאר השערים אינם אלא גן סגור, וזה לא נעים.

נכנסתי לירושלים - ושמחתי שבירתנו איננה תל-אביב. שמחתי שאני שומר החומות.

אני כל כך מפחד מהתרסקות שאני פשוט יודע שתבוא כזאת.

אני מפתח אדישות לא בריאה לפעמים לכמה שטוב לי, לכמה שמעריכים אותי (למרות שלעולם לא באמת אעריך את עצמי).

ואולי בעצם כל הרע כבר כאן? ומחכה שיהפך לטוב כדי שהשאר יהפך לרע?

חיים הם דבר כה מסובך.

"והדרך עודנה נפקחת לאורך.."

תמונה נוספת שצילמתי באנדרטה לזכר 73 הנספים באסון המסוקים. אותה לבנון - זמנים אחרים

שלא שוכן במרומים ובשום מקום

לא עוצר חלומות רעים - אלא רק חלומות

וילדים בני 17 מלשיר על ילדים בני 20,

שמתים וימותו

אל, אני מלא בכעס וחימה על כדורים שלא עצרת

על שכול שלא מנעת

על אנושיות.

חלק מהאנדרטה לחללי אסון המסוקים, כשהארץ שקטה ועין השמים אדמה - ומגש הכסף גדל בעוד כמה מילימטרים.

5:55 שעון מעורר

7:35 משרד

19:35 ש.ג.

20:55 בית

יעילות יקית במיטבה.

פגישה חצי פגישה עם הבית, הבית הראשון שלי שהפך לשני (ויש גם שלישי שאצלה).

תמיד הקרבי ישמיץ את הג'וב(ניק). הג'ובניק שמקליד כאן בלילה כשהוא במארבים, זה שחברה שלו בוגדת בדמות הכמעט וירטואלית של חברה הרחוק איתו. זה שלא עושה כלום כל היום חוץ מלשבת בשקם ולהריץ צחוקים עם החברה עד 15:00.

הם שונאים אותי. שונאים אותי על זה שאני קם בחושך וחוזר כשהלבנה מחייכת אלי כבר די מלמעלה. לא זוכה לראות אותה כשהיא צהובה ונמוכה מעל שדות החיטה, כשלא קר ולא חם והכל ממש מושלם. שונאים אותי כי אני עושה משהו שאני אוהב עד כלות. בשביל אחרים ולמען מדינה. מקנאים בי שאני מחזיק נשק אמיתי רק שלוש-ארבע פעמים בחודש, ולא יודעים כמה קטלני הוא האות החשמלי הקטן שכל הקשת מקלדת משדרת. יכול להרוג ולהחיות.

אני כבר לא צעיר, עוד ארבעה חודשים יהיה מותר לי רשמית לומר "כמה עוד". רשמית! יש לי חברים קרביים שלא מצליחים להחזיק חברה (אפילו חברה כונעפה וביצ'ית, למען השם). יש לי חברים קרביים שסובלים מטחינת שטויות. יש לי חברים. אני לא בא להתייפיף ולומר שכל ספורטאי-מצטיין-מש"ק-פו-במיקרופון הוא נזר הבריאה וכליל האלוהות האלוהית. לא לא. אני פשוט זועם על כל פעם שאומרים לי שאני הולך מוקדם הביתה, לא עושה כלום, סתם ג'ובניק, חפ"שן, עכבר משרדים ושאר שמות גנאי נפלאים. על חלקם אני מבליג ועל חלקם מפליג לים הכעס האינסופי, זה שטובעים בו כמעט לבטח.

צעד אחר צעד, ניפול לכל חור ונצא בשביל משחק חדש, ועתיד.

 כל הזכויות שמורות לעצמי ולבחורות שמטבען לא הסכימו לבקשותי וזזו בעת הצילום אי שם לפני כשלוש שנים.