הגעגוע עוד מעט.

"אתה באמת אוהב מישהו כשאתה לא יכול לדמיין את החיים שלך בלעדיו."

-אריזה משפחתית, העונה האחרונה

5:55 שעון מעורר

7:35 משרד

19:35 ש.ג.

20:55 בית

יעילות יקית במיטבה.

פגישה חצי פגישה עם הבית, הבית הראשון שלי שהפך לשני (ויש גם שלישי שאצלה).

תמיד הקרבי ישמיץ את הג'וב(ניק). הג'ובניק שמקליד כאן בלילה כשהוא במארבים, זה שחברה שלו בוגדת בדמות הכמעט וירטואלית של חברה הרחוק איתו. זה שלא עושה כלום כל היום חוץ מלשבת בשקם ולהריץ צחוקים עם החברה עד 15:00.

הם שונאים אותי. שונאים אותי על זה שאני קם בחושך וחוזר כשהלבנה מחייכת אלי כבר די מלמעלה. לא זוכה לראות אותה כשהיא צהובה ונמוכה מעל שדות החיטה, כשלא קר ולא חם והכל ממש מושלם. שונאים אותי כי אני עושה משהו שאני אוהב עד כלות. בשביל אחרים ולמען מדינה. מקנאים בי שאני מחזיק נשק אמיתי רק שלוש-ארבע פעמים בחודש, ולא יודעים כמה קטלני הוא האות החשמלי הקטן שכל הקשת מקלדת משדרת. יכול להרוג ולהחיות.

אני כבר לא צעיר, עוד ארבעה חודשים יהיה מותר לי רשמית לומר "כמה עוד". רשמית! יש לי חברים קרביים שלא מצליחים להחזיק חברה (אפילו חברה כונעפה וביצ'ית, למען השם). יש לי חברים קרביים שסובלים מטחינת שטויות. יש לי חברים. אני לא בא להתייפיף ולומר שכל ספורטאי-מצטיין-מש"ק-פו-במיקרופון הוא נזר הבריאה וכליל האלוהות האלוהית. לא לא. אני פשוט זועם על כל פעם שאומרים לי שאני הולך מוקדם הביתה, לא עושה כלום, סתם ג'ובניק, חפ"שן, עכבר משרדים ושאר שמות גנאי נפלאים. על חלקם אני מבליג ועל חלקם מפליג לים הכעס האינסופי, זה שטובעים בו כמעט לבטח.

צעד אחר צעד, ניפול לכל חור ונצא בשביל משחק חדש, ועתיד.

 כל הזכויות שמורות לעצמי ולבחורות שמטבען לא הסכימו לבקשותי וזזו בעת הצילום אי שם לפני כשלוש שנים.

[מאיר אריאל - שיר כאב]

פעם הייתה לי משיכה חזקה למילים ולנשים.

לנשים,

העגלגליות. החום. האהבה. הנתינה. ההרגשה של בפנים. החיבוק.

היו לי נשים לא רבות בחיי, כולן מיוחדות בדרכן שלהן. לכל אחת סיפורים מעלפים ומאלפים אפילו את הסוררים שבינינו. גם את הסוררות.

והיום, יש לי סוררת שמעלפת ומאלפת אותי, ואני אותה. אוהבת ומבעבעת מתחת לפוך ומעלי. יש לי יותר משרציתי, וגם יש (ותהא) לי את הזכות לתת כל כך הרבה.

מילים,

באחד הבלוגים הקודמים שלי כתבתי ש"מילים הן כלי אנושי עלוב - כמוני". באותה תקופה האמנתי באוויר, נאחזתי בו. לא האמנתי בעצמי ולא לאף אחד אחר. זעקתי נואש וכואב וחיכיתי לתרופה מהפסקה שמעלה כל כך הרבה. תרופה שהייתה אצלי והייתי צריך בסך הכל לתת. מאז (ומאז שבלוגיי השונים נחשפו בהזדמנויות שונות ומשונות) המילים רצות יותר ויותר במוח. זה אומר שישנן פחות שטויות שיוצאות החוצה לפחות. הוספתי עוד שפה לרזומה, ועוד קללות ופתגמי סרק בעוד שלוש איזוטריות לפחות.

אני כבר לא כלי ולא עלוב. ומחר אני אקנה את מעיל הזמש החום כהה. אני לא כלי ריק - אבל זה לא חייב למנוע ממני להיות ריקני לעיתים!  

תחזרי כבר, אני מת להיות איתך בקטע עמוק. אני כל כך צריך חיבוקי למרות שעוד לא חורף.

הייתי אובססיבי לנשים ומילים ונשארתי, פשוט הכל מתועל היום לצינורות המקובלים יותר ופחות. יש לי שרברבית מהחלומות.

בשבילכם, מלחמת יום הכיפורים. כיצד אנו מכים היום על חטא כפי שאפשר לראות בידיעות אחרונות. ההכאה על חטא היא תופעה שנפוצה לדעתי בעיקר ביהדות. הנוצרים מאשימים את כולם בזה שישו היקר שלהם נצלב, המוסלמים מאשימים אחד את השני בהכל-למשל הסונים, שבעיני השיעים אחראים לקרב (טבח?) כרבלאא' בו נטבח אחד מהחסנים (לא זוכר אם זה חסן או חסין..).

בעבר גם אני הכאתי עצמי על חטא, עד זוב מילים:

שני קווים מקבילים

לעולם לא נפגשים

שואפים לאינסוף

שואפים לפגישה

שני קווים מקבילים

רואים את הסוף

למה הם לא עשו כלום ב ה ת ח ל ה ?

קשה לי להאמין שכבר חלפו כמעט שלוש-ארבע שנים. פעם הייתי כותב שירים (ופוסטים מעניינים). הכתיבה היפה ביותר באה מהכאב האישי של כל אחד מאיתנו (ותקשיבו לרחל, ויפה שעה אחת קודם), והכאב שלי חלף ונרפא.

ההבדל בין אז והיום הוא שהפסקתי להצטער והתחלתי לחיות, וקשה לי לקחת קרדיט לעצמי על זה. דחפו אותי מעבר לצוק ואז דאגו לתת לי כנפיים. אם אני מסתכל אחורה לימי כיפור קודמים אני רק יכול לראות כמה התקדמתי. איך לפני שנתיים דיברתי על צבא והיום אני עושה צבא, שלא כולם יודעים (ואולי בעצם כמעט אף אחד לא יודע)  מה בדיוק - אבל אני עושה. איך לפני ארבע ואולי אף חמש שנים ביליתי את יום כיפור בהליכה של כשעה כדי לפגוש מישהי, רק כי היא הסכימה לקבל אותי (ולעשות כמה דברים שלא יאים בכלל לכיפור, אבל הייתי ילד).

אני עדיין כואב בתוכי את הכאב של כתה ד', עם המכונית החונה והיד השבורה. את הכאב של אבא שאמר לי שזה כלום ויהיה בסדר. כאב של כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה זכרונות, למה אי אפשר לפרמט מחשבות?

כפרותי-קבלו את כפרותי בכל השנה, ולא ביום חג ולא ביום טוב או יום רע. לא במועדים ולא בחול, בים ביבשה באוויר ובאש השורפת כשכועס ולא מוכנים לשמוע.

בברכת שנהיה לדונאט ולא לדו'!

איפה אני היום, עוד מעט 21. איפה הייתי לפני שנה?

היא אוהבת אותי יותר מתמיד, כמו תמיד, לתמיד.

בשני תחומים מקצועיים בהם אני עוסק ביום יום הצבאי שלי אני הפגתי להיות בר-סמכא שכזה, בחלקם אני אפילו היחיד שמבין (וזה נורא כיף שצריך אותך).

מערכת היחסים הפוליטית אך ביתית שלי טובה מבעבר, אבל זה היעד שלי לשנה הבאה.

נתראה עוד 12 ירחים?

עיד אלפיטר שמח לכולם, ויום כיפור ממצה.