אחרי 30-40 ק"מ

עם 20-30 קילו על הגב

פחות מ-20 מ"מ גשם בסה"כ

ובטוח שפחות מ-10 מעלות בלילה

אני גאה להכריז על סופו של טיול.

רק במצבי קיצון לומדים על עצמנו דברים. אני יכול ללמוד על כמה הזדקנתי (התגברתי?). איך למדתי להתגבר על מכשולים שנראים טריוויאליים לפעמים לאחרים.

אתמול בשעות הבוקר המוקדמות באחד מנחלי הגליל התחתון (נמוך מים המלח ממש?) צעדתי בגאון, זאת עד שהשביל נתקל במעין מחסום מים בלתי עביר הידוע בכינוי נחל. נחל שבד"כ הינו אכזב אך אתמול בשל הממטרים המדוברים החליט לשצוף ולקצוף והגיע לעומק של לפחות חצי מטר שזה בהחלט מספי כדי להרטיב נעליים ולגרום לדברים לא סימפטיים בהמשך המסלול.

פעם הייתי בטח נלחץ. מסתובב. והיום? מנסה, חוקר, בודק. אני יכול לזקוף את זה לזכות כמה וכמה גורמים (וגורמת) חיוביים בחיי.

ההתמודדות, והקרש שעברתי עליו (שאפשר לנחש שכשיותר ממאה קילו של גל ותד"ל היו עליו הוא התכופף לתוך המים ובכל זאת קצת נרטבתי):

תמונות נוספות יועלו ודאי בהמשך. או שלא.

ובו שאלה אחת שנועדה לפלח את האוכלוסיה לאנשים המכירים את שנות ה-80' ולכאלה שלא.

למי מחופש הבחור בתמונה?

אנא השאירו תגובה ותסגרו אחריכם את הדלת, שהמזגן לא יברח..