עשיתי אז הרבה דברים נועזים,
הלכתי להופעה אמיתית בפעם הראשונה (הדורבנים, הכרטיס עדיין במגירה לידי) ושיקרתי להורים, הרי בכלל הייתי אצל חבר.
הלכתי לפגוש מישהי שהכרתי באינטרנט, נסעתי לבד לת"א.
נתקעתי לפעמים גם, כמו הפעם ההיא שעמדתי לגמרי לבד בשמונה בערב בפארק הירקון ולא היה לי מושג איך לחזור הביתה. הקו שהגעתי איתו כבר נגמר ופשוט רצתי ריצת אמוק עד שמצאתי את עצמי במקום טיפה סימפטי יותר שאיפשר לי לחזור הביתה.
בפעם הראשונה קניתי לעצמי שרשרת נורא מגניבה ונורא רוחנית של דרקון עם חרב ענקית (שנראה עקב כך כמו צלב וזכה לשם "ישו")
הכל התנקז לאותו ערב.
באותו ערב לא הרשו לי לצאת להופעה שלכל החברים שלי הרשו. באותו ערב רציתי נורא לצאת צעקתי והשתגעתי לחלוטין. באותו ערב "הסכמתי" בסופו של דבר להשאר באזור, אצל אחד החברים. באותו ערב עליתי עם כל החברים על מונית למועדון ביפו וראיתי להקה ששנאתי כבר אז ואני מתעב היום. החבר שהייתי אצלו הצטלם עם הקביים והגבס שהיו לו אז וגילה תגובות שדנו בו בכל פורום שייגעצ שקיים (גיליתי את שם הלהקה בטעות? מתבייש בעצמי). אפילו לא ממש התחלתי שם עם אף אחת או משהו, מעולם לא אהבתי אווירת דוחק וצפיפות. סיגריות לא נותנות לי אוויר(ה), מצטער. באותו ערב חזרתי הביתה בשעה לא מאוחרת מדי, אולי שלוש ואולי ארבע.
הכל התנקז בעצם לערב שאחרי.
בערב שאחרי הוטחו בי מילים כמו "שקרן". הוטחה בי בושה. הם דיברו עם הורי החבר וגילו, לכאורה, שלא הייתי אצלו בבית אתמול בלילה.
הכל התנקז לבוקר, כמה ימים אח"כ. זה היה יום שישי ואספתי את אחשלי מהגן. פגשתי את ההורים ה"מלשינים", הם חייכו אלי בצורה חשודה. הגעתי הביתה ועליתי להביא משהו מהספריה, המחשב היה פתוח.
המחשב היה פתוח וכל מה שיכולתי לראות בו מרחוק הוא הבלוג שלי פתוח לרווחה על מסך המחשב, תחת המשתמש של אבא שלי. אבא שלי שדאג לשתף אותו עם אמא שלי. אחותי כבר הכירה אותו ממילא עקב פעילות גורמי רשע חסרי חיים או מוח. ההורים שלי קראו בבלוג שלי תקופה ארוכה. ההורים שלי ניטרו שם את הדכאון שלי, את השנאה שלי אליהם וידעו על כל שקר. ההורים שלי לא נתנו לי לחיות את החיים שלי ועל כך לעולם לא אסלח להם. בלעדיך חיים הם לא חיים, רוני. לא חייתי אז עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גל.