יש לי וידוי קטן.. ולקח לי המון המון זמן להבין איך לנסח אותו למילים. זה ישב לי במחשבות, ברגשות, במנטאליות, בגוף, בהכל.
וחשבתי עם עצמי איך אוכל לתרגם את זה למילים. איך?
ואז קראתי מלא חומר על כל מיני דברים שמעניינים אותי והצלחתי לתרגם. אט אט , היה קשה.
יש לי רפלקס קבוע להגן על עצמי מפני אנשים. פיתחתי חשדנות כלפי זרים ואני לא מתחילה לבטוח באנשים עד שהם הוכיחו באמת שמגיע להם.
אני רכשתי את חוסר האמון הזה אחרי טעות כואבת שחוויתי בעבר.
הייתי מושפלת באירוע על ידי מישהו שבטחתי בו לחלוטין. אדם זה בגד בי ולגלג עליי ואני נפצעתי עמוקות באירוע זה.
עכשיו יש לי את הרצון לשנות או לשפר את החיים שלי, אבל אני כל הזמן מפחד שאנשים מסתירים דברים ממני. אני צריכה להבין את זה, גם אם זה פחד הוא בדרך כלל משותק, זה לא בריא בשבילי. המוח שלי פיתח את זה לחלוטין להגנה עצמית ואני צריכה לשמור על הפחד הזה לטובתי בעתיד.
לכן, אסור לי לנסות להילחם בזה. במקום זאת, אני צריכה לנסות לשלוט בו. רכשתי נשק יוקרתי להגנה וחובתי כעת היא ללמוד לשלוט בו.
עכשיו יש לי מתנה של "צופה מראש בסכנות" ואני צריכה להיות גאה בזה.
ועכשיו. צריך לראות את מתקדמים מכאן לעתיד אחר. שונה, מוזר, טוב, חזק , שופע, וכל הדברים הטובים.
צריך לעבור את המועקה המנטאלית הזו. לעבור אותה, כמו מסוכה.
אגב יש לי סיפור מצחיק עם מסוכות.
כשהייתי בכיתת ספורט בגיל 12-15, נתנו לי יום אחד לעקוף בריצה מסוכות כי רצו להקצות כמה בנות ובנים לתחום הזה בתחרות הקרובה.
והתעקשו שאני טובה בזה, כי הייתי קטנה, מהירה, קלילה, זריזה מאוד.
אז הקשבתי ורצתי. מפה לשם, אחרי פעמיים של ניסיונות, נכנסתי עם הקרסול שלי בקצה המסוכה.....
עיקמתי את הרגל. וזה היה אחד הנקעים הכי כואבים שהיו לי בחיים (עיקמתי המון פעמים את הרגלים..), אבל ככה?!
לא היה לי המון זמן. ראיתי כוכבים, פיצוצים, הנפץ הגדול, פשוט ראיתי שחור.
התקשרתי לאמא שתבוא לאסוף אותי כי לא יכולתי לחזור לבד הביתה באותו אימון. אמא באה לקחת אותי ושאלה מה קרה בבהלה. סיפרתי לה שלא רציתי לרוץ בקרב מסוכות הזה , והיא אמרה שהמאמן היה אידיוט והוא עוד ישמע מאבא.
למחרת אבא התקשר למאמן וצעק עליו שבגללו עיקמתי את הרגל. כל כך הערכתי את אבא שלי. הוא יצא כזה גבר.
אבא הכי אבא בעולם. התקשר למאמן ואמר לו שהוא אוסר עליו לתת דברים כאלה לבת שלו כי בגללו היא מפסידה אימונים וימי לימודים ואף אחד לא יכול לקחת על זה אחריות. הוא אמר לו שאני טובה בכל כך הרבה פעילויות ספורט אחרות והוא לא חייב לדחוף אותי למשהו כזה.
אבא יקר. כמה שאתה חסר לי במחשבות, במציאות היום יומית. הדיבורים שלי איתך מאוד חסרים לי.
הפסקתי לחלום עליך. עברו כבר 4 שנים מאז שעלית למעלה. מי יודע מתי נפגש אי פעם?
החיים האלה כל כך מוזרים ומיסתוריים. מקווה שטוב לך. אוהבת אותך כל כך. אבא יקר.
שילה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
miss.summer