אני כותבת בבלוג הזה כבר מ-2006. מבחינתי, זה המון זמן. כל הילדות שלי, ההתבגרות, התפרצויות וילדותיות.. אני יכולה לחזור עכשיו 200 פוסטים אחורה (מתוך 458 :P), לקרוא ולדעת מה הרגשתי. לפחות ברוב הפוסטים . אני יכולה להיזכר בכל מה שכתבתי, ולדעת בדיוק למה התכוונתי. אני מצליחה להיזכר בילדה שהייתי ובאיזשהו אופן עדיין קיימת בי, ולהתחבר אליה שוב.

זה הזכרונות שלי, זה החיים שלי פרושים לפניי מתי שרק ארצה להביט בהם. חלק מהזכרונות גורמים לדמעות לעלות בעיני, וחלק גורמים לי לחייך, חלקם אפילו גורמים לי לכעוס על הטמטום והילדותיות שלי ולהיות נבוכה בהם ובמה שכתבתי. אבל זה מה שיפה בזה.

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בגלל שלמרות שבלוגים זה לילדים קטנים, ובלוגים זה כשאתה רוצה צומי או לא יודעת מה עוד אומרים על בלוגים.. זה מקום שבו אני יכולה לפרוק את כל מה שאני מרגישה. נכון, אנשים יקראו את זה... אז מה? אנשים ישפטו אותנו על מה שנכתוב, אבל אז מה?

בעבר לא הייתי כותבת פה מי יודע מה כי כל החברים שלי נכנסו לפה, ולאט לאט התחלתי לצמצם את הכתיבה ולצנזר אותה, עד שכבר לא הרגשתי שישראבלוג זה חלק ממני. עכשיו, אני רק רוצה מקום משלי לפרוק בו כעס, עצב ולפעמים גם אושר, אני מניחה :)

מצטערת, לרוב אני כותבת כשאני עצובה/כועסת, כזו אני

טוב, אז עדכון קצר לפני שאתחיל... אני בצבא, בסיס סגור ורחוק מאוד מהבית, סוגרת שבת לשלוש.

כרגע, אני בבית בחופש, מבזבזת את החופשים האחרונים שלי לשנה הזו - ואני בבית להיום ולמחר.

היום הזה לא עבר משהו משהו. אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי, אבל לפעמים נורא קשה לי איתם, ועם אבא שלי ספציפית.

הוא סבבה והכל, אבל הוא נורא, נורא מעצבן. הוא כל הזמן גורם לי להתעצבן או להתייאש ממנו, ולפעמים (למרות שמן הסתם זה לא נכון) זה מרגיש כאילו הוא מדבר רק כדי לעצבן אותי. לא יודעת איזה דוגמא אני יכולה לתת, אבל זה הגיע למצב שבו תהיתי מה יהיה הלאה.

כלומר, יש לי עוד זמן, אבל כשאני אשתחרר... איך אוכל לחיות איתו 24/7 באותו הבית?? אני אתחרפן!

הכעסים שלי כלפיו וכלפיי אמא שלי או סבתא שלי גורמים לי לתהות עם יש לי בעיה בלשלוט בעצמי ובכעס שלי.

סתם לדוגמא, היום סבתא שלי העירה לכולם שאכלתי ארוחת בוקר ב-12:50 ומאז ועד הערב לא אכלתי כלום - ובדיוק הייתי במטבח והכנתי לעצמי ערב. ואז אבא שלי נדחף לחיים ואמר - היי, תאכלי משהו. באמא שלך? באמת? לע, חשבתי לגווע ברעב קצת, נשמע נחמד.

כאילו... אני יודעת שאני נשמעת כמו ילדה בת 12, אבל אני כועסת כל פעם שמדברים איתי על הרגלי האכילה שלי. ראבק, אלו הרגלי האכילה שלי, ואין לכם זכות לדבר איתי על זה בכלל. למה? כי זה מכעיס אותי. כי אני לא מרעיבה את עצמי - אני פשוט אוכלת כשמתחשק לי. Whatever שזה לא בריא, אם לא בא לי לקום ב-9 ולאכול ארוחת בוקר, זין שלי. אם לא בא לי לאכול בשרי היום, זין שלי. אם לא מתחשק לי להרגיע אתכם שאכלתי מה שרציתם שאוכל, ז-י-ן ש-ל-י.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שנמאס לי שמדברים איתי על זמני האוכל שלי.מה אני בת שלוש שתקבעו לי מה ומתי לאכול? די כבר להגיד לי את זה, בדיוק כמו שדי לבוא אליי בשבת בבוקר ולהעיר אותי ב"קומי, את מאחרת לשמירה!!", כי לאאאא, זה לא מצחיק. ואני בכלל לא עושה שמירות כי זה לא בא לי בטוב, אז דעיי.  (כן כן, אני טוחנת מטבחים. ששששש.)

אווף. עכשיו אני מרגישה שאני בכיתה ב' עם התפרצות הזעם הזו והכתיבה של מישהי בגיל 2 וחצי, אבל... וואלה, זה מה שמרתיח אותי. מצטערת, זה שאני כבר בת 19 לא אומר שאני אכתוב על משברים עולמיים.

:)

קיצר, באמת עכשיו. אני באמת פוחדת מה יקרה לי כשאשתחרר - נכון, יש לי עוד זמן (במיוחד עם בסוף אצא לקצונה ואצלוח לי את בה"ד 1) ויש דאגות גדולות יותר מאיך להתמודד עם ההורים, אבל... איך אמורים להתמודד עם מישהו שכל פעם שהוא פותח את הפה יוצאים לכם אדים מהאוזניים?

ולמה כל פעם, אבל כל פעם שאני בבית, יש לי cabin-fever? מחרפנים אותי פה!

Kelly Clarkson - Because of You