כתיבה נוצרת.

נושא: נשים גיבורות.

סיפור העוסק באישה גיבורה בדיונית, מעשה הגבורה שלה הוא אישי בלבד.

דמעות עמדו בעינייה של ליאן, דמעות של תסכול מצטבר.

" כבר נמאס לי ממך" היא לוחשת לחדר הריק," נמאס לי מהכל..."

קולה חלש, בקושי נשמע. היא יושבת על רצפת חדרה, מכוסה בבגדים הרחבים שהסתירו צלקות בבשרה.

עינייה כבר אדומות מבכי ורוחה נפלה זה מכבר.

הכל התחיל מתלונה פשוטה, שזיכתה אותה למספר מלקות ולקללות מצד בעלה.

הצלקות המכוערות הגיעו לכל מקום; בגוף ובנפש.

בניסיון נואש לרומם לעצמה את מצב רוחה, היא שיחזרה שוב ושוב את הרגעים הטובים יותר בחייה.

הפעם הראשונה שנפגשה איתו, הנשיקה הראשונה שלהם, הפעם הראשונה שנסעה לחו"ל- איתו.

איכשהו, כל זכרונותיה היו שלובים בו. כאילו היה רוח שהשתלטה על כל מהותה.

אני לא אבכה שוב. לא אבכה!

היא מקפלת את שרווליי חולצתה ומלטפת את הצלקות על זרועותיה.

לפתע הן נראות לה מזמינות. הכאב נתן פתח לבכי שאכל אותה מבפנים, והכאב הזמין אותה שוב ושוב,

מחבק אותה ומשתלט עליה בעדינות, נותן לה להיקבר בפסולת של עצמה.

ליאן חייכה במרירות ונעצה ציפורן ארוכה בצלקת הטרייה, מתכווצת מהכאב.

היא הרגישה עטופה. זה לא היה הסבל שלה - היא לא הרגישה אותו.

זה הרגיש כאילו היא עיניים בחלום של מישהו אחר.טיפה מטושטש, לא מובן וריק מרגשות.

ההתרגשות געתה בה כשראתה את הדם גולש על ידה, זרזיף קטן ואדום.

עקיצות קטנות עוברות במעלה זרועה, משדרות זרם חד ללב. והיא מחייכת.

לפתע עלה קולה של אימה בראש.

" אם את לא תרימי את עצמך מהקרשים, מתוקה שלי, מי ירים אותך?"

בת כמה היא הייתה אז? שבע? שמונה, אולי? כבר אז הבינה שהיא תצטרך למצוא את דרכה לבד.

הציפורן החדה נשלפה מהפצע המדמם וליאן נשענה לאחור, עינייה מתבהרות לפתע.

התחושות חזרו אליה, ולפתע הכאב נראה פחות מזמין ממקודם, בהתחשב בזרימה הכואבת של הדם.

היא קמה על רגלייה והזדקפה, נותנת למעט התקווה שבה לגדול.

אם לא טוב לי פה, אני יכולה לעזוב. אני יכולה לחפש גן עדן.

" אני יכולה לחפש גן עדן" מילמלה אל החדר וחייכה באושר, מאמינה שבאפשרותה למצוא אחד כזה.

היא נזכרה בספרים שקראה, על גיבורים דימיוניים שניצחו למרות הכל, ופנתה אל החלון בחיוך מנצח.

" גם אני יכולה לנצח".