.

לא יודעת מאיזו סיבה,

תקפה אותי רוח הכתיבה, אז הנה התוצאה ^^.

קצת פלאפי יותר ממה שאני בדר"כ כותבת, אל תבהלו.

השעה - חצות.

והחושך היה בכל מקום.

צעדיה המדודים לא נשמעו למרות השקט מחריש האוזניים.

היא נעצרה ואימצה את אוזנייה. שמישהו יזוז כבר, דאמט.

פתאום נשמע צעד קטן.

היא שלפה את החרב המעוטרת באנפה והניפה אותה, מכה בערפל מולה.

חרב נגדית השיבה לה התקפה מתוחכמת. היא קיפצה לאחור והניפה את חרבה בפרעות.

להרוג! להרוג!

היא השתוללה עם החרב, רקדה, פיזזה. היא הייתה אחת עם החרב, עם האדמה לרגלייה, עם העולם.

הערפל החל להתפוגג בזמן שניסתה את התנועות החדשות שלמדה; ניצן פורח, מים זורמים במורד הגבעה.

האיש מולה נעצר וקפץ הצידה בפתאומיות, ואז שילח מכה לצידה. היא התקפלה ונאנקה. לעזאזל!

מקפצת, היא הפנתה את חרבה אליו וניסתה לדקור, אך זה השני התחמק בבקלות.

קט השתרר בזמן שהיא נאחזה בצידה וניסתה לקום, והוא מצידו התבונן בה. הערפל כיסה את פניו, וכל שיחלה לראות היה בגדיו.

מדים שחורים יותר מהלילה, נדן שחור מעוטר באנפה אדומה. ידו האחת, זו שיכלה לראות, ענדה טבעת חותם אדומה.

היא נאנחה בכבדות. " אתה צריך להכריז על עצמך, ברנדון. כמעט הרגתי אותך", אמרה בקול יבש.

ברנדון צחק ביובש," בוקר טוב, אַייבִין".

" עכשיו אמצע הלילה" השיבה אייבין בקול ניכר.

הוא נהם בתשובה והציע לה את ידו. קחי את ידו.

אייבין השעינה את ידה על האדמה והתרוממה לבד, נחושה לשמור על כבודה.

הוא החזיר את ידו לצד גופו ונשען על חרבו. השקט היה מעיק. אייבין כחכחה בגרונה.

" מה מעשייך באיזור שלנו, ברנדון?" העזה לשאול. זה המדובר העביר את ידו על שיערו, מחייך.

" באתי לבקר" ענה בגיחוך," התגעגעתי-" משהו דיגדג בשכמותיה. התגעגע?.

" כן?!"

" מה?"

" למה התגעגעת?"

" את יודעת" השיב, עיניו בורקות." ההרים האלו תמיד ניצנצו במחשבותיי, קוראות לי".

אייבין פערה את פיה בתדהמה. האם הוא מתכוון...? היא השפילה מבט - הג'קט הרחב שלבשה הסתיר את מידתה.

היא האדימה במהירות. האם הוא עדיין זוכר את הלילה ההוא...? הוא היה אמור להיות שיכור!

לפתע הכתה בה ההבנה; הוא מתכוון להרים. פשוטו כמשמעו.

טיפשה טיפשה טיפשה. טיפשה!

" להרים.." גמגמה במבוכה מול המבט שנעץ בה. כן, הוא הבין כבר על מה חשבה." כן... ההרים מאוד... יפים".

היא שבה וכחכחה בגרונה בייאוש.

ברנדון נאנח וזז מעט, ומבטה של אייבין נדד על גופו. היא תהתה איך יהיה לגעת בו שוב.

איך זה ירגיש לנשק את שפתיו המזמינות, בדרך שבה הוא עוטף אותה בידיו החזקות, והם נצמדים קרוב קרוב,

והוא לוחש לאוזנה דברים מתוקים בזמן שהיא מצחקקת בטיפשות ומטה את צווארה למען פיו.

וידו, שנשלחת לאחוז בידה ומטלטלת אותה, ו...

אוה, רגע. זה באמת קורה. תחזרי! כסילה!

" -את מקשיבה? מה יש לך?"

" ברנדון!" צווחה אייבין והשתחררה מאחיזתו במהירות," סליחה, קצת נרדמתי" גימגמה במבוכה.

הוא נהם אליה בעצבנות." אז לא שמעת מה שאלתי?"

" בוודאי שמעתי!" ...................................................... " אז מה שאלת?"

" ידעתי! את לא הקשבת לשום מילה, נכון?!" הוא נופף באצבעו מולה.

חימה עלתה בה - מי הוא שיטיף לה? " אני מתנצלת, סר ברנדון! איך העזתי לא להקשיב לדבריו של סר ברנדון הנכבד!"

" טוב, לא צריך להגזים."

" הבושה! או, סר ברנדון, סלח לי על חוצפתי!"

" אייבין!"

" אתה צריך להלקות אותי על חוצפתי, לזרוק אותי מהצוק ממש, סר ברנדון! אני -"

ברנדון גילגל את עיניו. הוא הניח את ידו על פיה בתקיפות, והיא -סוף סוף- שתקה.

" תפסיקי לברבר, נערה מטופשת, וקחי אותי לביתו של אביו. עכשיו!"

הוא שחרר את פיה והיא הוציאה לשון לקראתו." איך שתרצה, סר ברנדון!"

" אל תתחילי!!"

היא חשקה את שינייה כדי לחנוק את הצעקות שרצו לצאת, והובילה אותו בצייתנות לבית אביה.

הם נעצרו לאחר כחצי שעה מול בית צנוע וקטן. היא שלחה יד לידית הדלת, אך ברנדון עצר אותה.

" עסקים. את בוודאי מבינה, אייבין", או במילים אחרות; תתחפפי, אמר בנימה שלא השאירה פשרות.

אייבין עלתה על קצות אצבעותיה ונשקה קלות לברנדון.

" זב חוטם שכמותך", מילמלה והתרחקה ממנו מעט.

עיניו כמעט יצאו מחוריהן, ושפתיו המתוקות היו פשוקות מעט, בהפתעה.

אייבין חייכה במתיקות והסתובבה, מתרחקת בצעדים קלילים.

" היי! אייבין!" קרא אחריה. קולו נשמע כליטוף, והיא כמעט והסתובבה. רק כמעט.

צעדיה נהיו מהירים יותר, והיא צעקה אל מאחוריה גבה," ברוך שובך, סר ברנדון!".

החיוך לא עזב אותה גם כאשר חזרה לביתה ומצאה שהוא כבר עזב.

הוא הגיע לביקור אחת לשנה. רק אחת לשנה.

היא מצידה, כבר תתחיל להתכונן לבואו, ותבטיח שלא ישכח אותה גם בשנה הבאה.

Love Is In The Air.