אמא... מה זה יופי?
יופי? זו את, יקירתי.

מהלכת בחוץ, גשם נוטף עליה והרוח מבלגנת את שיערה.
היא תוהה; מה זה יופי אמיתי?
אף מכונית לא עוברת בכביש. אין איש בחוץ, בשעות אפורות וקשות שכאלה.
היא נעצרת, עוצמת את עינייה ומפנה את פניה אל השמיים, נותנת לגשם לשטוף אותה.
יופי זה כוח! היא לוחשת ומרכינה את ראשה, מביטה בידייה.
הורידים הכחולים, הצמוקים שלה, פועמים כנגד עורה. היא מרגישה את הדם גועש בתוכה.
מאגרפת את ידייה, היא מחייכת. לה לא חסר כוח. לה לעולם לא יחסר כוח.
תוכיחי, אומר קול בראשה.
היא מתעלמת. האוויר נקי יותר כשהיא נושמת, היא מרימה את ידה אל לוח ליבה.
יש לה כוח. כוח כה עצום. כמה יופי מסתתר בה?
תוכיחי! מתעקש הקול בראשה.
היא נוהמת בתשובה ורצה אל תוך בניין גבוה, מזמינה מעלית. רגליה מלאות אנדרנלין.
המעלית מגיעה. היא לוחצת 8.
המעלית עולה, מטרטרת לה, ועוצרת. הדלתות נפתחות. מולה המדרגות.
היא מקפצת במדרגות, יש לה כוח.
הדלת לגג נפתחת בחריקה חלשה, וותרנית. כמה חזקה היא.
היא פונה אל המעקה בצעדים בטוחים, מביטה מטה בהנאה.
אני חזקה. אני הכי חזקה!!... תוכיחי.
היא מטפסת באיטיות על המעקה, רגל אחר רגל. אני אוכיח לך. אני אוכיח לכולם.
הדרך למטה נראית ארוכה, אבל היא חייבת להצליח. היא תוכיח.
היא משחררת את הידיים ונשענת קדימה, עוצמת את עינייה. חלק בה זועק וזועק, אבל היא משתיקה אותו.
היא מאבדת אחיזה. הכוח זורם בה.
יד לופתת את זרועה ומושכת אותה בחזרה.
" גיברת? את בסדר?" שואל האדם ומרחיק אותה מהמעקה.
היא מביטה בו בהפתעה. גופו חסון וגדול, הוא משדר... כוח.
היא מביטה בידייה. הן כבר לא נראות כוחניות

 אוי שיט.

כתיבה נוצרת; יופי.