לפעמים בא לי לצאת לריצה רחוקה רחוקה,

לרוץ כ"כ מהר ששום דבר לא יעמוד בדרך שלי,

ואז פשוט לחזור. עם חיוך ענקי על הפנים.

פשוט להשתגע איפשהו, להוציא את כל הלחץ המטורף הזה,

לא להיות אני לכמה שעות, להיות סתם תחושה מרחפת,

בלי פחדים או דאגות או אכפתיות.

ואת זה כבר צריך לעשות לבד.

שיהיה כבר איזה חופש, דאמ.

אני כבר לא עצמי, כבר לא משוגעת כמו פעם ולא צוחקת כמו פעם,
איך שהיינו משתגעים ורצים במעגלים ומתפוצצים מצחוק סתם כי בא לנו,
עכשיו הכל הולך על לשפר ת'חיים ולהיות כי טוב שאפשר.
לא רוצה להיות הכי טובה. נו, ברור שאני רוצה לבנות את העתיד שלי,
אבל שיטשיטשיט, אני לא רוצה שזה יבוא על חשבון החיים שלי.
וזה תמיד ההרגשה, שאני צריכה לוותר על החיים שלי בשביל העתיד שלי.
מה אני אזכור בסוף? רק את המאמץ למעלה?
זה ללאאאאאא הזמן שלי לזה,
אני עוד לא מוכנה.
ברגע הזה אני מוכנה לזרוק הכל לזבל רק כדי להתחרפן באמת,
רק כדי שאני אוכל להתפוצץ מצחוק ולהרגיש את האופוריה הזאת בתוכי.
זה לא הזמן לזה, במיוחד בגלל שיש מחר את המתכונת בהיסטוריה שזה 10000000 עמודים ללמוד ואני לא זוכרת כלווווום,
אבל זה לא מעניין אותי.
אני פוחדת להיכשל, אבל עוד יותר פוחדת לאבד את עצמי.
אני רוצה לרסק את עצמי ולה רים את עצמי מהריצפה. בכוחות עצמי.
לא אכפת לי לבנות את עצמי אח"כ, כבר אלמד מנסיונות כושלים,
אבל לעזאזל. לא עכשיו. רק לא עכשיו ^%!#$#@%@$^$^%*&$^^&$%$#@%#$%#
הייתי מתה לברוח לעזאזל ה8 עכשיו.

 
התפקעתי מאלה, לעזאזל D.