האמת שלא יכלתי להגיע למקום טוב יותר.

   אחרי 8 חודש בבסיס צבאי סגור, לעיתים חסר מים וחשמל, לצד אנשים שלפעמים מוציאים אותי מדעתי, אני בטוחה ב-100% שהגעתי למקום הנכון בשבילי. פגשתי אנשים מקסימים, וכמובן שיש אנשים מקסימים פחות אבל זה רק מעלה בעיניי את הערך של האחרים סביבם. אני משרתת לצד אנשים אכפתיים, אוהבים, מצחיקים, חלקם מקצועיים, אנשים טובי-לב (מסתבר שעדיין קיימים כאלו יצורים ), אנשים רגישים ומעניקים ותומכים... מי היה מצפה לדבר כזה? בטח לא אני.

   ציפיתי להגיע לחור, בסדר, גם בחרתי בחור. ציפיתי שלא אתחבר לאנשים באמת, שארגיש בודדה, לא שייכת, לא עצמי. מי ציפה שאני ארגיש בדיוק נכון, ולמרות שאני עדיין ביישנית ומסתירה, מי היה מאמין שהייתי חושבת "בסיס" ומחייכת? מי היה חושב, אפילו לרגע, שהאנשים ששנאתי בהתחלה הפכו לאנשים שאני מחבבת, ואנשים שאהבתי הפכו לאנשים שאני אוהבת עוד יותר, והאנשים שהערכתי הפכו לאנשים שאני מעריצה?

   באמת שטוב לי, ואפילו טוב לי מאוד, בעיקר כי ציפיתי לרע מכל. ציפיתי לבכי בשקט בלילה, וחוסר בחברים, ושלא אצליח להיפתח ובקיצור שאהיה כישלון של בנאדם, ולמדתי על עצמי דבר או שניים (אבל זהו :)).

אז בואו נגיד שלהיות בחדר מחשבים [עם מזגן שהיה מופעל על חום רוב הזמן ] למשך כל היום,

מ8 בבוקר עד 5 בצהריים, ולעשות כל הזמן הזה פרויקט בAccess,

ואחרי זה לעשות חצי שנה ERD שלא ידעתי איך לעשות אותו נורמלי בלי צייר,

לא היה יכול להיות נחמד יותר.

אז נכון, היה קשה, היה רעב, היה כאב עיניים,

לא ידעתי הרבה דברים שהייתי צריכה לדעת, היה דומה, היה שונה,

היה מלאמלא שאילתות וקצת טפסים ו2 דוחות שגם העזו להימחק מעצמם,

היה דווקא די מצחיק וחביב.

וחה! בסוף זהבית [המורה],

אמרה שיופי שאני סופסוף עובדת! D:וואלה, ואני חשבתי שהיא לא שמה לב שאני לא עובדת כל השנה וכל שיעור יושבת ומציקה לסביבתי הלא-כ"כ-חביבה XD

ובקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה,

לא עוד.

פעם בשנה זה מספיק לי, תודה.

מה תודה איפה הכסף??!

אתם חביתה מהוללת.

ואני מכבדת אתכם על כן.