כמה הייתי מחכה לחופשות מבית הספר. כל כך אהבתי ללכת עם אבא שלי לעבודה.
מגיל קטן הייתי מבלה במשרדי החברה וככל שגדלתי כך התרבו סמכויותיי המקצועיות.
הייתי אוספת את חירורי הקונפטי ממכונת הטלקס, עוברת עם מחלקת התה (כן, למרות שזה נשמע ככה, דווקא אין קשר למוסד ממשלתי כל שהוא), אוספת אטבים ומחלקת מחדש, רצה מעמדת המרכזיה לחדרים השונים ומחלקת הודעות, מעבירה דפים וחומרים מפְּקידה אחת לשניה, מחוררת, מהדקת וגולת הכותרת - מתייקת. הייתי מנסה שיטות שונות של תיוק - קודם לסדר את החומר ואז להוציא את הקלסרים, לתייק בלי הכנה מוקדמת, להתחיל מהסוף - לא חשוב מה, בסוף תמיד הייתי נשארת עם דף אחד שהייתי צריכה לתייק אותו בקלסר הראשון.
בין כל משימותיי הרבות הייתי נהנית מתשומת לב מיוחדת מעובדי החברה. הייתי מבלה בחדרי העובדים, אצל כל אחד פרק זמן מוקצב על מנת לא להעליב, ותמיד יוצאת עמוסה במתנות שונות - הרוב היו לוחות שנה ופנקסי אלפונים - מזכרות נשכחות מכל מיני חברות שניסו לפרסם עצמם בשיטות של הימים ההם.
המרמלדה מבלה איתי בעבודה הרבה מחופשתה. היא מאוד נהנית - יושבת בשולחן מולי עושה שיעורים, קוראת ספר, גולשת - אבל בעיניי היא מפסידה.
המסנג'ר, האימיילים, הסלולרים - הוציאו ממעגל כוח העבודה את ילדי החופשות. אין מה לתייק, אין מה להעביר, אפילו תה כבר בקושי שותים וקפה כל אחד עושה לעצמו. כולם יושבים באופן-ספייס ואין חדרים לבלות בהם, לשמוע ריכולים וסיפורים - הכל פתוח, חשוף והדברים הסודיים, העסיסיים מטיילים בין המחשבים בקו אינטרנטי בלבד. משעמם.
רק המתנות שהשאירו "החפצים ביקרנו" הפכו לשוות יותר 
.
חג שמח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
