לפי מניין שנות ילדותי השניה.
כבר הייתי צריכה להתרגל למעמדי כאם ועדיין אני מוצאת את עצמי לא פעם מופתעת כשהקריאה "אמא!!" מכוונת אליי.
כבר הייתי צריכה שיהיו לי תשובות לכל השאלות, סבלנות לכל אחרי-הצהריימים והמוני עבודות יצירה - מהאחרונות דווקא יש לי, את השאר אני עוד מגייסת ומחפשת.
7 שנים. חלקן היו טובות חלקן פחות - לאורך כולן המרמלדה היוותה את ציר הברזל עליו נשענתי. יש לפעמים שאני חושבת שבלעדיה באמת הייתי מתפרקת. אנחנו היינו מתפרקים. עצם היותה מירכז אותנו וגרם לנו להתמקד, להתייעל, להשתפר.
בשבילה, בשבילנו. איך אומרים? הסתכלנו עליה, ראינו אותנו.
עכשיו היא כבר בת 7, כמעט מסיימת כיתה א'. אני לא זוכרת את כיתה א' מילדותי הראשונה. אולי מאותן סיבות שהיא בעצמה מקטרת עליהן עכשיו. באמת בשביל מה צריך להמשיך ולקרא טקסטים מנוקדים? ולמה המורה מתעקשת שאני אעשה את כל התרגיל אם אני יודעת את התשובה? לכי תסבירי לה שעוד נכונו לה שנים רבות של משפטי "הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה"
אני מסתכלת עליה והיא כולה שלי. פאר יצירתי. מותר לי להודות שכמו הרבה עבודות יצירה שאני עושה גם היא לא מושלמת, אבל היא מיוחדת ושונה, יחידה במינה ומופלאה.
ההוכחה האמיתית בעיניי לכך שהפכתי לאמא היא שהכל הופך לפחות חשוב והדבר שאני הכי מייחלת לו ומאחלת לה - הוא בריאות שלמה. פיזית ונפשית. כל השאר כבר יסתדר לה, ואם לא - היא תדאג לשגע את כולם עד שהכל יבוא על מקומו לפי רצונה.
שיהיו השנים הבאות טובות עוד יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
