יום ששי, אחרי ארוחת ערב אצל סבתא וסבא, הדודים או סתם אצל חברים, בסביבות השעה עשר בלילה, יוצאים מכל מיני בתים, בכל מיני רחובות, בכל מיני ערים ואולי אפילו בכל מיני מדינות - הורים ועליהם תלויים בכל מיני צורות ילדים בכל מיני גילים. ילדים שהוחזקו עד הרגע האחרון, הותשו עד הדקה האחרונה במטרה אחת מקודשת - שלמחרת, יום שבת, הם ישנו עוד שעה אחת לפחות. יתנו להורים שלהם לסיים את החלום בלי שעון מעורר, בלי לחץ הסנדוויץ', בלי מירוץ ימי החול.
סוד ידוע לכל הוא שזה לא באמת עובד. הילדים מתייצבים אפילו מוקדם יותר מימי השבוע ליד המיטה, מרעישים בשקט מבלי כל רצון להעיר (ותודה לי.אטלס), מפנטזים בקול שקט על שוקו, ארוחת בוקר או סתם מקטרים שמשעמם להם.
ועדיין שבוע לאחר מכן אותם ההורים ימשיכו לסחוב את ילדיהם הרדומים עם אותה תקווה קטנה בלב שהשבת זה יהיה אחרת.
תודה למלכה האם שמארחת את המרמלדה לשנת-סופ"ש. את המרשמלו קל יותר לשחד לעוד שעה של שינה.
* תקופה ארוכה הייתי שבויה של כוחות הרשע שמשלמים לי את המשכורת. עומס בממלכה יצר הרבה רעשי רקע חזקים שחסמו לי את האפשרות לשמוע את עצמי, לחץ גדול הכביד לי האפשרות לחשוב בכלל על משהו שהוא לא עבודה, וכל כך התגעגעתי למקום הפרטי שלי, לשקט בראש, לחופשיות של המחשבות שלי - כל כך כיף שוב להיות לבד לרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
