אם-החיטה נטולת הגלוטן

אני עוד לא בת ארבעים. קשה לי להסתכל אחורה ובאמת להבין מה הן ארבעים שנה, הפרספקטיבות שלי לא מגיעות לשם.

אני יודעת שעשרים שנה זה המון אבל לא מספיק. המון בשביל שזכרונות כבר לא יהיו בהירים ומבריקים וקצת יצהיבו בקצוות אבל לא מספיק בשביל לשכוח, המון בשביל להספיק לִבֶנוֹת ולהבנות אבל לא מספיק בשביל שהכאב בלב וההתכווצות בבטן יחלשו.

בעקבות "השיח" הבלתי מדובר ביום השואה על כך שדור הניצולים הולך ופוחת, נותן לשקט להרגיע את הנפש, התגלגלתי לחשוב על מלחמת השחרור.

סיור בהר הרצל מלמד כי כבר כמעט אין מי שפוקד את המצבות של שנת 48'. צעירים שמלכתחילה הגיעו ללא משפחות וכאלה שכבר לא נשאר מי שיבוא, משפחות שכולות שרק השכול נשאר להזכיר שפעם היתה פה משפחה.

אלמנות 67' כבר בנות 60+, הורים שכולים שזכו להאריך חיים כבר בני 80+ ,יתומי ששת הימים כבר לא ילדים ואפילו ילדי "חורף שנת 73'" חוגגים 35.

40 שנה ועוד 40 שנה ועוד 40 שנה - כל דור סופר את ארבעים השנה שלו,

מתי כבר נצא מהמדבר...

באופן לא ישיר אבל מאוד מתכוון - לזכרך.