בעוד שמדי פעם מצלצל לו פעמון קטן, אתמול העירה אותי אזעקת האמת.
מעבר לתחושות הפוטוגניות ולדברים הלגיטימיים שחשה אמא לבן בארץ, אתמול הרגשתי את הפחד האמיתי אוחז בי.
קשה לי להתעלם משורשי הפטריוטיות שנטעו בי הוריי ושתולים עמוק עמוק באדמה הזאת וגם אם מדי פעם צץ לו על ענפיי פרי ביאוש שפוזל לחיים במדינות אחרות, מסתנוור מהשקט, השלווה, הרווחה במדינות שמעבר לים - הוא לרב מתייבש, נופל ונעלם. לפעמים כי חגיגות יום העצמאות משמחות מאוד, לפעמים כי סתם אנשים טובים מזכירים לי שנחמד פה ולפעמים כי אני פחדנית מדיי בשביל לעקור את שורשיי ולהעתיקם למקום אחר.
אותם עקרונות עליהם גדלתי מנעו ממני לחשוב דברים טובים על סרבני שירות בצה"ל, להעריך אנשים שלא מוכנים לתת מעצמם עבור מדינתם ובעיקר - לראות את עצמי מגדלת את ילדיי ברוח שכזאת.
עד אתמול עוד האמנתי בכל לבי ש"תדע כל אם עברייה שהפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך"
אין לי את אמות המידה המתאימות לשפוט האם באמת מוצו כל הנסיונות וכל האפשרויות להחזיר את הבנים הביתה, אני רק יכולה להתייחס לתחושותיי - ואלה לא טובות.
אני לא תמימה לחשוב שהחיזבאללה היו נותנים לנו את העונג שבחיילים יורדים מהמטוס ומנופפים לשלום, שהיו נותנים לנו את האופוריה המתוקה הזאת - אבל האם מישהו הסביר את זה גם למשפחות השבויים? האם מישהו בכל התהליך הזה באמת אמר להם את זה שהסיכוי לקבלם בחיים הוא פחות מקלוש?
אני לא תמימה לחשוב שרק בגלל שמשפחת שליט הגישה בג"צ החמאס ירים ידיים ויחזיר את גלעד הביתה אבל איך יכול להיות שנעשים צעדים מרחיקי לכת בלי שגלעד חזר הביתה?
הרמטכ"ל לשעבר יעלון אמר דברים קשים מאוד. הוא לא כיוון את דבריו אליי, אבל הם היו בדיוק אלה שהעירו אותי.
המאמר הזה הוא שטיפת הפנים עבורי.
הלוואי והייתי מאמינה בכוחן של עצומות וחתימות. קשה לי להאמין שראש הממשלה יעיין ברשימת חתימות, ארוכה כל שתהייה, ויחליט כך או אחרת בגינה. מצד שני, קשה לי להאמין שאני לא מאמינה יותר במנהיגי המדינה... אז למען היותי בטוחה שבאמת עשינו ככל יכולתנו למען החזרת הבנים הביתה, אני חותמת על כל עצומה שקיימת בנושא. מין מעשה מטורף במציאות מטורפת עוד יותר.
הלוואי ויכולתי לסיים את הפוסט הזה, אבל מבחינתי סופו יגיע רק כשכל הבנים יחזרו הביתה, וכשהילדים הפרטיים שלי, ושל הסובבים אותי יסיימו שירות צבאי בשלום. אם אפשר בתור נגני משולש בתזמורת צה"ל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
