בסופו של דבר הכל יהיה בסדר- גם אם ממש אבל ממש בא לך להתאבד באותו רגע

לפעמים אני שואלת את עצמי איך אדם מסוגל לוותר על היקר לו מכל לטובת אפאתיות מוחלטת...אני בחורה שאפאתיות זה לא הצד החזק שלה...מתרגשת בקלות, בוכה בקלות, ונקשרת בקלות...כשהוא עזב הייתי די שבר כלי...בכיתי ללא סוף, חשבתי שזהו, החיים הבטוחים והאוהבים והמוגנים שהוא סיפק לי נעלמו כלא היו ועכשיו אני חשופה לעולם האכזר הזה שרומס כל מי שמראהו אינו תואם את הסדר החברתי...בהמשך כתוצאה מהפרידה מילאתי את חיי בדרך היחידה שאני מכירה=> עבודה וידידים שיחמיאו לי לאגו..אני יודעת שזה נשמע שטחי ודבילי אבל כזאת אני: זקוקה לנון סטופ מחמאות והרגשת ביטחון שתמיד יהיה גבר בסביבה בשבילי.

לאחר זמן קצר הבנתי שכל זה לא ממלא את הריקנות שהוא הותיר...את החלל הזה...הכי שנאתי בקשר שהוא היה גורם לי להתחנן לאהבה, אני לא אדם שנואש לזה ואני לא מתיימרת להיות בחורה כזאת...

בשלב מסוים נכנס בחור אחר לחיי...מבוגר ממני ב4 שנים.. הפריע לו הפרש הגילאים בינינו אבל המשכו להפגש ולהראות כמה אכפת לנו אחד מהשני וכמה הרגשות חזקים וטובים כביכול...היום בטון מתנשא ובוגר הוא הסביר לי שהוא ואני לעולם לא נהיה זוג בגלל שהוא לא מסוגל להעניק לי מה שאני צריכה..."את צריכה לחפש מישהו שיעניק לך אהבה" כמה התנשאות והרמת אף...אני כועסת על עצמי שנתתי לעצמי להתקרב אליו שוב ככה...הקשר בעצם התפתח מאז הפסק זמן...נתתי לזה להתפתח כי לא הרגשתי אשמה שאני מנסה עם בחור אחר בעוד הבחור שלי יושב וחושב עליי בבית...

אני כועסת על עצמי שאני מראה שאכפת לי...אני מרגישה שמתמרנים אותי להשיג את מה שרוצים...מגעיל אותי הבנות האלה שנכנסות לדכאון כי עזבו אותן...זה מזכיר לי את הימים עברו...

אני כועסת על האקס ששוב מנסה להכאיב כמו ילד קטן ולא אומר לי את האמת כמו בוגר...

מצחיק אבל אני חייבת שקט...חייבת פרק זמן בלי גבר שמנשק או מחבק אותי...תמיד אלה אותם גברים ועם אותן בעיות...

בא לי שקט.