כוס עמק המומינים

"אם הייתי כותב סיפור קצר, הוא היה נגמר בדיוק ככה..." מלמלתי ונרדמתי. 3 שעות קודם לכן, עדין הייתי מאוהב.

הרחוב קפוא וחשוך. חשוך מאוד, והירח לא נראה כאילו יעשה משהו בנידון. הצעדים שלי נעשים מהירים וכבדים עם כל נשימה ורק המחשבה על מה שמחכה לי מעבר לפינה החזיקה אותי בחיים. עברתי על פני כמה טיפוסים מפוקפקים בצידי הרחוב ועוד כמה בניינים מפוקפקים לא פחות – עדין ללא היסח דעת. מתעלם משיחת טלפון רנדומאלית – "אני אחזור אליה" אני ממלמל לעצמי בלב... או לפחות במה שנשאר ממנו. אני עושה את הפנייה הכל כך אהובה עלי ומייד נכנס לתוך הפאב. הדרינק כבר על הבר.

זה פאב מהסוג הישן והטוב. זימה וזוהמה בכל מקום. מחוות שלום קטנה לכיוון הברמן וכמה חברים אי שם בשולחנות. אני תמיד אעריץ אותם על המאמץ שלהם לשדר אושר. הלוואי ויכולתי לשקר ככה, לעצמי. מי יודע, אולי אחרי כמה כוסות אוכל לעשות את זה.

היא נכנסה כמעט מיד אחריי. אמרה לי שלום עם חצי חיבוק. הסצנה התל אביבית הזולה הזאת היתה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להעמיד פנים שאני מקשיב לה. היא דיברה על כל כך הרבה דברים ואני לא יכולתי אלא לבהות בקיר ממש מאחוריה, דרך העיניים שלה. העיניים הממכרות שלה, בגללם יצאתי מהמיטה בבוקר. הבוקר שלי, כשכבר ממש חשוך בחוץ.

היא מדברת אהבה. גם אם הייתי מקשיב לה, סביר להניח שהייתי מבין בזה פחות. הברמן החליט לשים עוד שיר כואב – גם הבן זונה הזה מדבר אהבה, גם לו אצטרך להעמיד פנים שאני מקשיב. לפחות הנוף משתנה… אנשים באים והולכים, כוס הבירה שלי באה והולכת ורק היא, עדין מפרידה ביני לבין הקיר. רק העיניים שלה לא מתחלפות.

הכנתי כבר את כל התשובות שלי בבית. ככה זה כשאתה לא באמת מקשיב לה, אבל היא מתאמצת, היא ממשיכה לדבר. הברמן נותן מבט מזדהה – מה הוא יודע... זאת העבודה שלו. כשהוא מעיר אותך אחרי שנרדמת על הבר, אתה מגלה

שהפאב כבר ריק.

 "אם הייתי כותב סיפור קצר, הוא היה נגמר אחרת לגמרי..." אני ממלמל ויוצא החוצה. 3 שעות קודם לכן חשבתי שהתאהבתי שוב.