לפני שבוע נפרדתי מהחברה. חברה שליוותה אותי 3 שנים ביחד

אפילו גרנו ביחד חצי שנה

משהו שם אף פעם לא הסתדר לי. כאילו הפרידו בינינו חומות של אש ברגעים הקטנים

שיחקנו משחק של כוח אחד עם השני ואף פעם לא הרגשתי שקט נפשי איתה

אבל האהבה שלי אליה היתה עצומה , חצבה נהרות וחצתה אוקיינוסים.

אחרי שבוע דוח מצב

קצת יותר טוב,

התהליך ממשיך ואני מתחיל להסתכל קדימה 

עדיין ממשיך לאט כאילו שקשורה לי משקולת לרגליים

וזה בסדר והגיוני

הדבר שהכי הורג אותי, לא נותן לי לנוח הוא העובדה שיכול להיות שיש לי חרטה מסוימת

שאולי בכל זאת נועדנו להיות ביחד למרות הכל ?

כאילו שהדברים הרעים לאט נעלמים להם וענן שחור מתפזר ואט אט רואים רק הדברים הטובים

וזה קשה. זה נורא 

בתקווה גדולה שיהיה בסדר ואני לא אאבד את זה.

אין כבר כלום בפנים

היא כבר לא פה 

כמו חלל ריק בבטן שמתפוצץ לי בפנים קורע את כל האיברים

אולי זה הגורל שניסה להפריד בינינו או אולי זה הגורל שחיבר בינינו למרות כל הסיכויים

התהליך הזה כבר התחיל והוא לא עוזב אותי

זה קשה בעיקר כשזה נגמר כל כך מושלם

אין מושלם

אין מילים

אני לא רוצה את העצב הזה והוא ממשיך לחבק אותי

כאילו שנולדתי להיות עצוב

היא עדיין פה , היא שם , היא בכל מקום

כאילו שזה לא היה אמור להיות

כל כך הרבה שכנעתי את עצמי שזה לא זה.

שאין לנו מקום ביחד

ואולי זה נכון ואולי לא

אני כבר לא יודע

אני ריק , ריק כמו כלום. ריק כמו כולם.