Dust in the wind

חיי,מאור עיניי,הסיבה שאני נושם,
כאבי,הסיבה לאפיסת הכוח ברגליי,שבגללה אני נופל.
העיניים שנוצצות חזק יותר מהשמש,והחיוך שיכול להצמיח גן עדן במרכז ההרס,
העור הצח כשלג,והלחיים הסמוקות,והנשימה שנעתקת,כששפתייה נמתחות.
היא כולה-הברקה של אלוהים,פסגת הבריאה,השלמות שבפרטים הקטנים,
ממכרת כמו ריחו של הגשם הראשון,הסיבה לדמעה,ולמחנק בגרון.

והיא לא שלי,ולא למדתי לעזוב,
שלוש שנים של "לא" ולמרות שכול הסדין כבר רטוב,
ואני סך הכול ילד,ואולי לא מבין בכלל את המשמעות של לאהוב,
אני משוכנע שהיא האישה של חיי,ואת ההרגשה הזו אין טעם לנסות ולכתוב.

והוא..
הוא גרם לה לכתוב,הוא גרם לה לכאוב,הוא גרם לה לסמוך,את הבתולים לעזוב.
ליבי נשבר למיליוני רסיסים,והכאב כול-כך עצום,שהוא בא בחלקים.

אתם מכירים אותי כאיש שאוהב להצחיק ולצחוק,משנה אווירות,איש סיירת,
אבל האמת היא שאפסו כוחותיי,ואולי...הגיע הזמן ללכת.