אבא של עמר

קיץ אחד מזמן קראתי ידיעה בעיתון (זה היה לפני שהאינטרנט נולד). אשה יצאה לים עם שני ילדים. האחד שלה והשני חבר שלו. שני הילדים שחקו במים כשלפתע סחף אותם גל גדול. האשה רצה אליהם מיד. המים הפרידו בין שני הילדים. בצד אחד היה בנה של האשה. הוא ידע לשחות והחזיק על פני המים. בצד השני היה הילד האחר שהחל לטבוע. האשה שחתה אליו והוציאה אותו מהמים. אחר פנתה לאחור לחפש את בנה. הוא נעלם. הים לקח אותו.

אני זוכר כמה הסיפור הזה הכה בי. איזה הזדהות עם אסונה של האשה. כמה רציתי לחבק אותה. כמה רציתי לבכות אתה.

שנים מעטות קודם לכן עצר על פסי הרכבת אוטובוס שהוביל ילדים לטיול השנתי. הרכבת פגעה באוטובוס. 19 ילדים ועוד שלושה מבוגרים לא חזרו הביתה. אסון כזה הוא סיוט. אני נחרד מהאפשרות לדמיין אותו. לא רק אובדן של ילד. כתה. כל החברים שגדלו יחד והלכו יחד.

הדבר המוזר הוא שהאסון הראשון שתיארתי השפיע עלי הרבה יותר. הכה בי ונטמע בי עד היום, למרות שמאז לא שמעתי עליו. מול אובדנה של כתה שעבר הרבה יותר לידי.

מה שקרה בזמן המפריד בין אותם שני ארועים הוא שהפכתי לאבא. היה לי ילד קטן ויקר וכשיש לך ילדים משלך ההזדהות והפגיעות מגיעים למקום פנימי ועמוק הרבה יותר. כך היה אצלי. כך אצל מרבית האנשים. ישנם מעטים שהם רגישים וחשופים כל העת לסבלם של אחרים ללא קשר למצבם שלהם עצמם. חלקם קראו והגיבו כאן. אני יודע להעריך זאת שבעתיים.

שש עשרה שנה לאחר אסון הבונים הגיע אביה של אחת הילדות למקום האסון. הוא ירה כדור אחד בראשו ושם קץ לחייו. על האמא שבנה טבע בים לא שמעתי דבר.

את הבקרים בקיץ אני משתדל לפתוח את יומי בטקס קבוע. יוצא את הבית ונוסע מערבה. במרחק שתי דקות, על הגבעה שבקצה המושב, עובר ליד האבן ששמו של עמר חקוק עליה. משם נסיעה קצרה צפונה, במקביל לפסי רכבת, עד מקום החציה, בדיוק היכן שנתקע האוטובוס ההוא. עוד דקה מערבה ואני נעצר לחופו של הים התיכון. אחר כך, אני נולד מחדש.