אבא של עמר

היורה ירד, ביסודיות וברצינות, והשקה הכל. כמו כל יורה, הוא עורר בי הרבה דברים ורציתי לספר ולכתוב עליהם. אבל כבר כתבתי וסיפרתי. כי כשהיורה מעורר זכרונות ומעלה מחשבות, הוא רק עוד נדבך ברצף אחד גדול. זכרונות השנים הישנות היו גם לפני שנה. את הכל כבר כתבתי ואין צורך לחזור על הדברים.

זה קורה יותר ויותר. אני מרגיש, חווה, חושב. דברים עודם עוברים בליבי, גופי, מוחי ונשמתי. הדברים שאני מספר עליהם. אבל סיפרתי. הדברים עוברים שוב, ואני, רוצה לספר אותם. והם כבר מסופרים. לא סיפרתי כל מה שאפשר, אבל בכל פעם עולה בי משהו ואני זוכר, בברור או במעורפל, שעל זה כבר סיפרתי. ואז אני שותק כאן.

בכלל, כמו החיים שממשיכים עם סדר היום שלהם, משאירים מקום מצומצם יותר לעצירה ולגעגוע, אני מוצא את עצמי כותב וכותב, על אלף ואחד דברים אחרים. והדברים שכאן, כמו העבר, כמו הזכרונות, סבים סביב עצמם. אט אט הופכים לפינה של שתיקה.

ועדיין, ולו כהוא זה, לא מבין מה הפשר של עמר איננו. כי אצלי הוא ישנו. ואיננו, רק אצל עצמו.