כל הזמן מישהו מתרחק. מישהו על הרכבת, עלה אליה נשאר.
למה רכבת – כי הרכבת, מכל הדימויים, נוסעת ונוסעת, לא מתעייפת, ימים ולילות, ואתה עליה, יושב, נח, לכאורה לא עושה דבר מלבד לשבת, ובכל זאת יחד אִתה גם אָתה מתרחק מתרחק כל העת. גם בלילה, בשנתך.
מי על הרכבת ומי נשאר בתחנה? לא בטוח ולא כל כך משנה. אני חושב שעמר נשאר שם בתחנה ואני, אנחנו, נוסעים ומתרחקים. כי עמר נשאר ולא הולך לשום מקום ורק אנחנו גומאים מרחקים.
ומה עושים עם המרחק הזה שרק גדל. אי אפשר לחזור ולקחת קצת, או לרענן. יש רק את מה שלקחת כשעלית לרכבת. בעצם את מה שהיה עליך - הרי לא תכננת נסיעה לכוון אחד. אתה משול לפליט וכל רכושך הוא הבגדים שלעורך. כל מה שנשאר מעמר הוא אותו חלק שהיה אצלי, בתוכי, איתי. אותו אי אפשר היה לקחת ממני.
הפוגש פרידה ומוות משול למי שעוזב את ביתו לנצח. את הבית לא תוכל לקחת. תסתפק בכמה חפצים. אם יש לך מספיק זמן להתכונן ואמצעים לשאת תנסה לארוז כמה שיותר. לברור, לבחור, לדחוס, לארוז ולהעמיס על הרכב או העגלה. אם הזמן קצר ולוחץ תחטוף כמה דברים הבאים ליד. אולי כאלה שחשבת עליהם קודם. אולי אפילו ארזת לך, ערכת פליט – כמה חפצים שימושיים, כמה תכשיטים יקרים, כמה זכרונות. תשליך אל תוך התרמיל ותצא בחפזה, מעיף מבט אחרון. ואם הכל קורה בפתע מוחלט, לא תספיק לאסוף דבר. לא תוכל לשוב לרגע ולהעיף מבט אחרון. רק אתה והבגדים שלעורך.
הרואה פרידה ומוות משול למי שעוזב את ביתו לנצח. כמה עמר שהיה לעורי לקחתי לדרך. מנסה לשמור עליו מפגעי הזמן והדרך. שלא ישחק ויקרע ויתבלה ויתכלה ויכלה.
תמיד, תשמרו אצלכם קצת ממי שאתם אוהבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
